גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)השבוע ישבתי בישיבת גישור. מימיני זימרי, איש עסקים ותיק. לבוש בקפידה בחליפה מחויטת, שיערו השחור מסורק לאחור, ומדיף ריח של אפטרשייב יוקרתי. משמאלי פיני, שותפו לשעבר. לבוש במכנסי דגמ"ח ובחולצת טריקו לבנה. איש של עבודה.
פעם הם בנו יחד עסק מצליח. זימרי היה שר החוץ, בעל הקשרים. פיני היה איש המעשה. היום הם אינם מסוגלים להסתכל זה לזה בעיניים. כל משפט נפתח ב"הוא הבטיח…" ומסתיים ב"הוא הפר…". בינינו מונחת ערימת קלסרים עבה, מלאה בהסכמים ובחשבוניות. נדמה היה לי שזימרי בכוונה מנסה להקניט, ועוד רגע פיני יקום ויסתער עליו, כאילו רומח בידו. אחרי שעות ארוכות הצלחנו להתקדם. עוד סעיף. עוד שורה. ההסכם התחיל להתגבש.
זימרי שלף עט יוקרתי. פיני עיווה את פניו בחמיצות וביקש לתקן מילה אחת. אחר כך עוד מילה. מדהים היה לראות איך חודשים של כעס התנקזו לוויכוח על פסיק, על מועד תשלום, על סדר החתימות. לא הכסף דיבר שם, אלא הכבוד. כל אחד רצה להרגיש שלא הוא זה שנכנע.
פיני אמר לי בסוף: "אל תבקש ממני ללחוץ לו את היד. מספיק לי שלא אצטרך לראות אותו בבית המשפט." לבסוף שניהם חתמו. לא הייתה שם לחיצת יד. הם קיפלו את ההסכם, כל אחד הכניס עותק לתיקו, ויצאו ממשרדי בהפרש של כמה שניות. איש מהם לא החזיק את הדלת לחברו לשעבר. אפילו מבט אחד לא הוחלף ביניהם. ובכל זאת, כשזימרי נכנס לרכב השטח היוקרתי שלו ופיני התיישב בטנדר שלו, ידעתי שבאותו רגע הסתיימה מלחמה קטנה שנמשכה שנים.
בדרך הביתה שמעתי ברדיו את המילים "הסכם שלום עם לבנון". הדיו טרם יבש על ההבנות שהושגו, וכבר שמעתי את חיזבאללה מתריס שלא יאפשר לממשלת לבנון לקחת ממנו את נשקו. שמעתי גם קולות שטענו שממשלת ישראל נכנעה. ואז עלו בי מילות הפסוק: "הנני נותן לו את בריתי שלום."
פתאום הבנתי: הגישור לא הסתיים בשלום. הוא הסתיים בברית שלום. שני אנשים שלא נפרדו כידידים, אבל גם לא כאויבים. לרגע התמזגו לי בראש פיני ופנחס. אותו להט, אותה קנאות, אותו רומח. ורק אז שמתי לב שבמשך כל הטור קראתי לשותפו זימרי, ולא במקרה.
ברית שאינה מבטיחה אהבה, אינה מוחקת את העבר. בוודאי לא השלום שעליו חולמים. יש כאן משהו אחר. ולפתע שתי המילים מהפרשה נשמעו לי עכשוויות מאי פעם: בריתי שלום.
