ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת פנחס נפתחת במעשה דרמטי. פנחס פועל מתוך קנאות לה', ובזכות מעשהו זוכה דווקא ל"בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה, יב). לכאורה, יש כאן סתירה: כיצד מעשה תקיף מוביל לברית של שלום? אולם, התורה מלמדת שמנהיגות אמיתית איננה נבחנת רק בכוח הפעולה, אלא בשאלה האם היא מכוונת לבניין העתיד, לאחריות ולשלום.
אחד האתגרים הגדולים של כל חברה הוא היכולת להעדיף אחריות על פני פופוליזם. היטיב לתאר זאת עו"ד דן אילוז (ח"כ מטעם הליכוד): "בפוליטיקה הישראלית יש כעת קונספירציות במקום חשבון נפש, טיפוח קורבנות במקום נטילת אחריות, פוליטיקת זהויות במקום ממלכתיות, ותרבות ביטול במקום ויכוח רציני. אם ברצוננו לזכות בהנהגה ראויה, עלינו לחדול להיות פופוליסטיים".
גם אם אנשים חלוקים בפרשנות המציאות הפוליטית, העיקרון החינוכי נכון תמיד: חברה בריאה זקוקה לחשבון נפש יותר מאשר להאשמות, לאחריות יותר מאשר לטיפוח תחושת קורבנות. פרשת פנחס גם מזכירה לנו שהדאגה לעתיד איננה רק ביטחונית, אלא גם דמוגרפית וחברתית. המפקד הגדול שבפרשה אינו נועד לספק נתונים סטטיסטיים בלבד. הוא נועד להכין את העם לקראת הכניסה לארץ ולהבטיח את המשכיותו.
גם כיום, כאשר האנטישמיות בעולם גוברת, השאלה כיצד מחזקים את החברה בישראל אינה רק שאלה של ביטחון אלא גם של בניין לאומי. ישראל צריכה להיות מקום שמושך אליו יהודים מתוך תקווה ואמונה בעתיד. אי אפשר להשלים עם המצב שבו עלייה דורשת מסירות נפש. לעזוב בית, קהילה, פרנסה ומארג חיים שלם זה קשה מספיק. ישראל צריכה להיות מקום שהולכים אליו לא רק למרות הקשיים, אלא מתוך תחושה אמיתית שזה המקום הטוב ביותר לחיות בו ולגדל בו ילדים.
מנהיגות של אחריות מחייבת גם השקעה באדם. בשעה שמדברים על בריחת מוחות, על הצורך להחזיר חוקרים ומדענים לישראל, ועל טיפוח חדשנות, מתבשר גם על יוזמות מעודדות: 70 אנשי הייטק יבואו בקרוב לגור בשדרות, מתוך תקווה שהנוכחות שלהם תאיץ תהליכים של צמיחה וחדשנות באזור. זוהי דוגמה לחשיבה שאינה מסתפקת בשיקום לאחר משבר, אלא יוצרת עתיד חדש. גם בפרשת פנחס אין הסתפקות בפתרון המשבר הנוכחי; יש הכנה שיטתית לדור הבא.
נקודה נוספת העולה מן הפרשה היא חשיבות הזהות. יהושע אינו נבחר רק מפני שהוא מוכשר. הקב"ה מגדיר אותו: "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". מנהיג זקוק לרוח, לזהות פנימית, לערכים שאינם משתנים לפי הלך הרוח הציבורי.
בדור שבו שאלת הזהות היהודית שבה ועולה בעוצמה, יש ערך רב ללימוד ההיסטוריה היהודית. ספרו של אלכס גורדון, "יהודים אינטלקטואלים, יוצרים והורסים, בפני השאלה היהודית", מתאר כיצד חלק מן האליטה היהודית באירופה ביקשה להשתלב באמצעות ויתור על זהותה הלאומית והעדפת ערכים אוניברסליים בלבד. ההיסטוריה מלמדת עד כמה שאלת הזהות איננה שאלה תיאורטית, אלא שאלה קיומית.
פרשת פנחס מזכירה כי עם שאינו יודע מיהו – יתקשה לדעת גם לאן הוא הולך. האוטומציה והקידמה משנות את חיינו בקצב מסחרר. התורה איננה חוששת מחדשנות, אך היא מזכירה שוב ושוב שהאדם איננו רק יצרן או צרכן. הוא יצור מוסרי, בעל בחירה, אחריות ונשמה. דווקא בעולם שבו מכונות יודעות לעשות יותר ויותר, תגדל חשיבותם של הערכים האנושיים.
גם התקווה היא חלק מן המנהיגות. המשוררת מרים כהן כתבה בשירה "אוקיינוס": "את חושבת על מגלן, מרקו פולו. על מי שהסכימו לתעות כדי לגלות." אלו מילים המתאימות גם למסעו של עם ישראל במדבר. לעיתים הדרך ארוכה ואינה ברורה, אך מי שמעז להמשיך ללכת – מגלה עולמות חדשים. יהושע, המנהיג החדש, עתיד להוביל את העם אל ארץ לא נודעת, מתוך אמונה שהעתיד נבנה על ידי אנשים המוכנים לצעוד קדימה גם כאשר הדרך אינה סלולה.
זהו אולי המסר המרכזי של פרשת פנחס. חברה אינה יכולה להסתפק בתגובה למשברים. עליה להשקיע בחינוך, בזהות, באחריות, במדע, בהתיישבות, בקליטת עלייה, בבניין הדור הבא ובהצבת חזון. פנחס פתח את הפרשה במעשה נועז, אך התורה מסיימת אותה בהכנות ארוכות ומפורטות לעתיד. בכך היא מלמדת שהישגים גדולים אינם נוצרים מרגעים דרמטיים בלבד, אלא בעיקר מהתמדה, מתכנון וממחויבות לדורות הבאים.
בסופו של דבר, השאלה שכל אחד מאיתנו יכול לשאול את עצמו בעקבות הפרשה היא פשוטה: האם אני עסוק רק בפתרון בעיות ההווה, או שאני תורם, ולו במעט, לבניית העתיד? מנהיגות איננה נחלתם של מנהיגים בלבד. כל הורה, מחנך, אזרח ואיש מקצוע יכול לבחור מדי יום אם להיות חלק מתרבות של תגובה רגעית, או חלק ממפעל מתמשך של בניין, אחריות ותקווה.
