פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בעולמה של תורה, מאורעות קשים – לכלל ולפרט – הם נקודת ציון ותמרור "עצור" הקוראת לכל אדם (ע"ע מעשה נינווה), וקל וחומר לאדם מישראל, לעצור את מרוץ החיים ולשוב בתשובה.
למרבה הצער, בשעות כאלה, מתעוררים לא אחת מרבצם גם כל "מנהלי החשבונות" של הקב"ה, היודעים בדיוק על מה ולמה באה אלינו ועלינו הצרה הזאת.
כך, למגינת לב, היה לאחר השואה האיומה, וכך היה, אחר מאורעות קשים דוגמת אסון הבונים, תהליך ההתנתקות ןמכת עפיפוני השרפות הנוכחית בסמוך לגבול עזה.
אכן, התשובה והחרטה, עקרונות יסוד הם בעולמה של יהדות. האדם המאמין אינו מביט באדישות למאורעות הפוקדים אותו, לטב או למוטב.
הוא יודע שלכל אחד מהם יש סיבה ומסובב, אך אינו תר אחריהם בחיפושי סרק. בין שימת לב, תשובה ושיפור מעשים, שתמיד יפים לָעולם, לבין יומרה להבין "חשבונו של עולם" ו"כבשונו של עולם", המרחק גדול.
החכם, שעיניו בראשו, יודע שהשאלות חזקות הרבה יותר מן התשובות. הן תובעות מאתנו לא את תשובת ה"למה?", הסיבה והמניע, אלא את תשובת ה"מה", המעשה שעלינו לעשות בעקבות המאורעות, גם אם לעולם לא נבין ולא נדע את הסיבות להם.
פרשת בלק מציגה לפנינו דמות חריגה בנוף המקראי. איש רוח, נביא, המתיימר לדעת סוד עליון.
רק על בלעם הרשע, עליו ולא על אחד מנביאי ישראל ומורי דרכו, נאמר "..נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, מַחֲזֵה שַׁ-דַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר כד, טז).
בדרכם הציורית, הצינית והסרקסטית, אמרו חז"ל באגדה התלמודית: "ויודע דעת עליון. אפשר דעת בהמתו לא הוה ידע [=היה יודע], דעת עליון מי הוה ידע? … אלא מאי 'ויודע דעת עליון'? שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה" (עבודה זרה ד, ע"ב).
למרות סגולות אלה, נתפס בלעם כאנטיתזה לדמות הנביא המופתית. לא לחינם זכה לכינוי בלעם הרשע, כינוי שרק מעטים משונאי ישראל הגדולים זכו לו.
מזה דורות רבים, יהודי מישראל אינו פותח את יומו בבית הכנסת בקבלת עול מלכות שמים מתוך אמירת "שמע ישראל", אף לא בקריאת עשרת הדיברות, אלא דווקא בהצהרתו של גוי שבגויים: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל".
על ייחודה של פרשת בלק מלמדת גם העובדה שחז"ל (בבא בתרא יד, ע"ב) מוצאים מקום להדגיש ש"משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב (שגם הוא, כידוע, איש נוכרי)". ולא עוד אלא שביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע(!), ונמנעו מכך רק בשל "טורח הציבור" (ברכות יב, ע"ב).
מהו פשר ניסיון חוזר ונשנה זה, להטמיע דווקא את פרשת בלק ובלעם בתודעתו היומיומית של כל יהודי? דומה שהדבר אינו מקרי. סיפורם של בלק ובלעם נושא עמו לקחים לדורות, וחושף בפנינו תובנות חשובות ומרתקות בעולמה של יהדות, שכוחן יפה הן באשר ליחס שבין ישראל לעמים, והן באשר לתופעות פנים יהודיות, הדורשות את תיקונן.
במישור ה"חיצוני", בין ישראל לעמים, מהווה פרשה זו עבורנו תזכורת מתמדת בדבר קיומה של שנאת ישראל, גם בזמנים שבהם מבקשים רבים מאתנו להדחיקה. הנוכרי שניצב מחוץ, מכיר היטב את ייחודם של ישראל. הוא מקנא בהם, שונא אותם.
במישור הפנים יהודי, מזהירה אותנו התורה מפני הפיכת הדת בית קיבול ומנוף לקוסמים ובעלי לחשים למיניהם. מן הסתם, היה הקוסם הגדול מארץ פתור בעל קסם אישי רב ורבים ראו בו בעל נס. כאילו לא די בכך, מכניסים שליחיו של בלק תבן נוסף לעפריים, והולכים אל בלעם כש"קסמים בידם", תוספת כוח.
בשעת מבחן מתגלים כל אלה ככלי ריק. כבועת אויר. נעירה אחת מפי אתונו של בלעם, המונחית בידי שמים, שווה יותר מכל הקסמים, הנחשים, הקמיעות ושיני השום שכוהני הדת מבקשים לספק להמונים הצובאים על פתחיהם. בלעם עצמו מתפכח עד מהרה. הוא מודה בטעותו, ואינו הולך "כפעם בפעם לקראת נחשים" (כד, א), ולא עוד אלא שאנוס הוא להכריז ולקרוא בקול גדול: "כי לא נחש ביעקב, ולא קסם בישראל". לא באלה חלק יעקב.
עיקרון חשוב זה מודגש גם בהפטרה. "עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל, לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' ", מורה אותנו הביא מיכה (ו, ה).
המסקנה משימת הלב למאורעות השונים ומזיכרונם אינה התיימרות לבוא בסוד חשבונותיו של הקב"ה, אלא הוראה פשוטה לכאורה, המציבה בפנינו אתגר יומיומי: ""בַּמָּה אֲקַדֵּם ה', אִכַּף לֵא-לֹהֵי מָרוֹם … … הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ. כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ" (שם, ו,ח).
חלק מאותה "הצנעת לכת" היא-היא הענווה ואי ההתיימרות להיכנס בשערי לשכת רואי החשבון של הקב"ה, והמרתם בעשיית משפט ואהבת חסד.
(פנחס תשעח)
