ד"ר עמוס בר דעבמחשבה הדתית הקדומה של מצרים ניתן מקום חשוב לפולחן המתים. טקסי הקבורה היו מורכבים מאד וכללו לוויות, משתאות, מחולות פולחן וחניטה שערכה זמן רב. עבודת המתים כללה הקרבת קורבנות שכללו מצרכים יומיומיים, אריגים, וכפי שמצטטים האגיפטולוגים (חוקרי מצרים הקדומה) מתוך ההירוגליפים שיש להקריב למתים "כל דבר טוב וטהור". טקסי פולחן מיצריים בנויים על מאגיה הכוללת קטורת, עצמים קדושים, ולחשים שונים הכוללים לחשי מתים שתפקידם להתקשר למת ולדרוש בשלומו.
פרשת חוקת מורה על שחיטתה של אותה פרה קדושה שהייתה אלילת מצריים לשם טהרה מטומאת המת שהתקדש בתרבות המצרית. כנגד טהרתו של המת בתרבות המצרית האללית נקבע בתורת ישראל כי יש להיזהר מלהתקרב אל המתים, האדרתם והזדקקות לשירותם. המת הוא אבי אבות הטומאה, נאסר לדרוש אל המתים כפי שנאמר " לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף …ושאל אוב וידעוני ודרש אל-המתים" (דברים, יח', ט-יא') ומגוון הוראות ודינים הקשורים בטיפול המת וקבורתו מונעים את הסגידה לו. עניין הפאר נמנע במנהגי הקבורה הישראלים, אין מסעים את המת אלא על גבי המיטה, קוברים את המת בתכריכים פשוטים ולא בבגדים מהודרים. אין קוברים בארון המשמר את גופת המת וכמובן אין חונטים אותו אלא מכוונים לכך שהמת הבא מן העפר ישוב אליו כדרך הטבע. תפקיד ה"ציון" בבית החיים היהודי הוא לציין את מקום הקבר כדי שהכהן לא יתקרב ויטמא ע"פ ההוראה "לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" ווכן נהגים לבנות ציון פשוט שאינו מפוסל ומעוטר כבבתי העלמין של גויים, אין מעטרים בפרחים כמנהג עכו"ם וכד'. מקום קבורת משה רבנו לא נודע, ולא בכדי, שהרי אם היה נודע היה הופך למקום פולחן לדורי דורות.
מנהגי הקבורה המוסלמים דומים מאד למנהגי היהדות, אדם אינו קדוש לא בחייו ולא במותו, לעומת זאת מנהגי הנוצרים הפוכים לגמרי. הכנסייה מעלה למעמד של קדוש את האדם שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, כנסיות רבות בנויות על קברי קדושים דבר שאינו קיים לא ביהדות ולא באסלם.
פרשת פרה אדומה נחשבת לחוקת התורה משום שהיא מציגה חוסר היגיון פנימי, בעוד שאפר הפרה מטהר את הטמאים בו בזמן הוא מטמא את הטהורים (את הכהן המטהר). דומה כי פרדוקס זה קיים גם בכל ענייני עיסוק וקבורת המת שכן מחד מדובר במצווה קדושה וגדולה ולכן נקראו החבורה שעוסקת במצווה זו "חברה קדישא", ומאידך העיסוק עצמו מטמא את העוסק בו. כ"כ אתרי קבורה קדמונים נחשבים למקומות קדושים למרות שהם מקומות טמאים, וכיום הם תחת חסות העמותה לשימור המקומות הקדושים אשר במשרד לשירותי דת.
"בכל הדורות ראו יהודים זכות גדולה לעצמם להיות שותפים למצווה גדולה של טיפול בנפטרים ושמירה על כבודם, שלא על מנת לקבל פרס. בתקופות מסוימות אף נאבקו אנשי הקהילה על הזכות להימנות עם אנשי "חברה קדישא", ומשלא עלה הדבר בידם, פנו לבית הדין וביקשוהו לתת להם את הזכות ליטול חלק במצווה זו. אנשי החברה קדישא לא ראו את החבֵרות קרדום לחפור בו ואמצעי לעשיית הון לביתם. מלאכתם זו נעשתה ללא תמורה, מתוך תחושה של אחריות וכובד ראש. חכמי ישראל אף תיקנו מעת לעת תקנות שנועדו למנוע תופעות פסולות, ונלחמו במי שביקשו לנצל את המצווה הגדולה לעשיית רווחים לביתם. הניגוד בין קיום מצוות "חסד של אמת" לבין עשיית עושר והפקת רווחים, בא לידי ביטוי מופלא במדרש:" חכם לב יקח מצוות" (משלי י, ח) – זה משה, בשעה שעסקו כל ישראל בביזה, עסק הוא בעצמות יוסף ובשעה שהיו כל ישראל נושאים את הכסף ואת הזהב אשר העלו ממצרים, היה משה רבינו נושא את ארונו של יוסף. אמר לו הקב"ה: חסד גדול עשית, אף אני אעשה עמך חסד ואתעסק בקבורתך, שנאמר: "ויקבֹר אותו בגיא" (דברים לד, ו)". (מתוך אתר דעת).
(חוקת תשע)
