ווגנר דבורה (ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג", dvorawagner@gmail.com)אני מאוד משתדלת שלא להיכנס לפינות מהן אין לדעת איך אצא. בדרך כלל אלה פינות של דברים שאני לא באמת מבינה בהם, אין לי את היכולת להביע בהם דעה ולו משום שלא כל הנתונים והעובדות מונחים לפניי. אבל יש חוויות שמעצבות דעה, גם אם היא לא מנומקת דיה, גם אם אין מאחוריה נתונים סטטיסטיים ועובדות מוצקות.
על מה אני מדברת? על הנאחס השנתי של ימי בין המצרים שכנראה יפקוד אותנו בכל זאת גם השנה. חוויה שבבסיס הדעה. בכל שנה מחדש אני מרשה לעצמי לפתח איזו ציפייה, רק כדי לא לאבד תקווה, נאחזת במעשי חסד, מתאמצת לחפש גילויי אחריות ציבורית מצד מנהיגים. לא יותר מדי, הרי הנפילה היא מהגובה שאציב.
אלה הימים שבהם אנו מציינים את התהליך שהוביל לחורבן הבית, הידרדרות ממושכת של חברה שהלכה והסתאבה, עד שהתפרקה לגמרי בסוף המר והידוע. הייתי משכללת טיפה את המונח "שנאת חינם", שקצת איבד מהעוצמה שלו מרוב שנשחק. אולי בז'רגון המקובל במחוזות מסוימים ועכשוויים היינו קוראים לתופעה "אובדן היכולת לראות את האדם שמעבר לעמדה".
אפסיק עם העמימות, אקח נשימה עמוקה ואקרא לילד בשמו: חסימת כבישים כדרך שקיבלה לגיטימציה בשלהי העידן שלפני המלחמות (מחאת קפלן נגד הרפורמה המשפטית), היא כלי מכוער במיוחד להביע עמדות קשות כדוגמת "נמות ולא נתגייס" המקוממת. מצטרפת אליה הסערה סביב ההוראה לבלניות מאת הראשון לציון כדי ללבות כעס שמבעבע ממילא, עד לנקודת רתיחה שכאמור מביאה אותנו לאסון ולחורבן.
הדברים חורגים מהדיון ההלכתי, הרעיוני או חילוקי דעות כלשהם הנשמעים בנחת. כל צד צועק וזועק בין היתר מתוך חשש שלא להישמע. ואני לא מתעלמת מהרווח הפוליטי של מי שמעוררים את המהומות. הנקודה בעיניי היא הפחד הנוראי שאם לא ייעשו מעשים קיצוניים, בוטים, צעקניים ובריוניים, לא תהיה חשיפה מספקת, הקול שחשוב לקבוצה מסוימת לא יהדהד וילך לאיבוד.
איפה היכולת הרטורית הידועה שלנו היהודים? למה עברנו לזעקות פופוליסטיות בשוק? כל מחנה מגדיר את עצמו דרך ההתנגדות למחנה האחר דרך שלילתו. ויכוחים שבהם הניצחון חשוב יותר מהקשר, והצדק חשוב יותר מהשותפות.
כאמור, כנראה שנצטרך לעבור עוד סבב של בין המצרים שבשיאו תשעה באב. הלוואי שאני טועה. הלוואי שהפעם נדבר, נקשיב, ניתן מקום גם למה שלא מתאים לנו בלי לפחד שהדבר יתפרש כהסכמה.
