זקס יונתן (רב, הוגה דעות וחבר בית הלורדים של בריטניה לשעבר. מתוך מורשת הרב זקס זצ"ל)בפרשת פנחס טמון עיקרון מנהיגותי חשוב ביותר. ההקשר הוא זה: משה, היודע שנגזר עליו שלא להכניס את הדור הבא לארץ ישראל, מבקש מה' שימנה לו יורש. הוא זכר מה קרה כאשר עזב את בני ישראל למשך 40 יום בלבד. הם נסחפו לתבהלה, ועשו את עגל הזהב. גם כאשר משה היה נוכח פרצו מפעם לפעם מריבות, ובראשן מרד קורח ועדתו נגד מנהיגותו של משה. החשש כי לאחר מותו של משה, ובאין לו יורש מוסכם, ייפער בעם שסע שאין לו מרפא – היה חשש אמיתי. לכן אמר משה לה': "יִפְקֹד ה', אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה (במדבר כז, טז).
ה' בחר ביהושע, ומשה מינה אותו. אבל פרט אחד בבקשתו של משה התמיה אותי תמיד. משה ביקש מנהיג "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם". הוא אומר כאן דבר אחד פעמיים! אם הוא יוצא לפני העם, ממילא הוא מוציא אותו. ואם הוא בא לפני העם, הוא ממילא מביא אותו. מדוע צריך לומר דבר אחד בשתי צורות? התשובה מגיעה מתוך חוויית המנהיגות. אחת מאמנויות המנהיגות – ומנהיגות היא אמנות, לא מדע – היא חוש תזמון, ההבנה מה אפשרי מתי.
לפעמים הבעיה טכנית. בבריטניה, בשנת 1981, איימו עובדי מכרוֹת הפחם בשביתה. מרגרט תאצ'ר, ראש הממשלה החדשה, ידעה שמלאי הפחם במדינה מוגבל, ובריטניה לא תוכל לעמוד בשביתה ממושכת של הכורים. על כן נכנסה למשא ומתן איתם. למעשה היא נכנעה. אך מייד לאחר מכן, ובחשאי, היא הורתה להתחיל לאגור מצבורי פחם.
בפעם הבאה שנתגלעה מחלוקת בין הכוֹרים לממשלה, בשנים 1984–1985, כבר היו רזרבות פחם מספיקות. הפעם התנגדה תאצ'ר לדרישות הכורים, ואחרי שבועות רבים של שביתה, שבזכות עתודות הפחם הכרוי לא השפיעה על המשק, הם הרימו ידיים. ייתכן שהכורים צדקו בדרישותיהם בשתי הפעמים, וייתכן שבשתי הפעמים דרישותיהם היו לא צודקות – אך ראש הממשלה נהגה בכל פעם בדרך אחרת, כי ידעה מתי לא תוכל לנצח ומתי תוכל.
אתגר גדול לאין ערוך בא כאשר לא הדברים צריכים להשתנות, אלא האנשים. שינוי אנושי הוא איטי מאוד. משה גילה זאת בדרך דרמטית מאוד, בפרשת המרגלים. דור שלם איבד את ההזדמנות להיכנס לארץ. בני הדור הזה גדלו כעבדים, ולא היו להם העוז ועצמאות-התודעה הדרושים להתמודדות ממושכת. דור חדש צריך היה לקום, דור שנולד לחופש.
אם אינך מעמיד לאנשיך אתגר, אינך מנהיג. אבל אם האתגר שאתה מעמיד בפניהם מרחיק לכת מדי, מהיר מדי, קורה אסון. תחילה בא המרמור. אנשים מתחילים להתלונן. ואז קמים אנשים וקוראים תיגר על מנהיגותך. הם נעשים קולניים יותר, מסוכנים יותר. לבסוף מגיע מרד או גרוע מכך.
ב-13 בספטמבר 1993, על מדשאת הבית הלבן, לחצו ידיים יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת וחתמו על הצהרת עקרונות שנועדה להוביל את הצדדים למשא ומתן לשלום. שפת הגוף של רבין ביום ההוא הבהירה היטב כי הוא נרתע ומסויג, אבל הוא המשיך לשאת ולתת. בינתיים, חודש אחר חודש, גאתה המחלוקת בישראל.
שתי תופעות שנצפו בקיץ 1995 בלטו במיוחד: הלשון המשתלחת בשיח בין הצדדים בישראל, שנעשתה בוטה יותר ויותר; וכמה קריאות פומביות למרי אזרחי, ובכללן גם קריאות לסירוב של חיילים לציית לפקודה לפנות יישובים כחלק מהסכם שלום. קריאות למרי אזרחי, בכל היקף מורגש שהוא, הן אות להתמוטטות האמון בהליך הפוליטי, ולקרע עמוק בין הממשלה לבין מגזר בחברה. שפה אלימה בזירה הציבורית מסוכנת אף היא. היא מעידה על אובדן הביטחון בתבונה, בשכנוע ובדיון הציבורי.
ב-29 בספטמבר 1995 פרסמתי מאמר שביטא תמיכה ברבין ובתהליך השלום. אולם, בה בעת שלחתי לרבין מכתב פרטי, ובו הפצרתי בו להקדיש יותר זמן לשכנוע הציבור בישראל. לא צריך היה להיות נביא כדי לראות את הסכנה שארבה לו מצד בני עמו.
השבועות עברו, ולא שמעתי מרבין. ואז, במוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995, שמענו את החדשות על הירצחו. הגעתי להלוויה בירושלים. למחרת ההלוויה, ביום שלישי 7 בנובמבר, נסעתי לשגרירות ישראל בלונדון כדי להביע את תנחומיי באוזני השגריר. הוא הושיט לי מעטפה ואמר, "זה הגיע בשבילך ממש עכשיו".
פתחנו את המעטפה וקראנו את המכתב בדממה. זו הייתה תשובתו של יצחק רבין למכתבי; אחד המכתבים האחרונים שכתב בחייו. זה היה מכתב מפורט, שלושה עמודים אורכו, ובו הוא חזר במילים רהוטות ומרגשות מאוד על מחויבותו לשלום. אבל כבר היה מאוחר מדי.
ברגעים מכריעים, זהו הקשה מכל האתגרים שהמנהיגות מעמידה. בזמנים כתיקונם, שינוי יכול לבוא באיטיות. אבל יש מצבים שבהם מנהיגות כרוכה בצורך לגרום לאנשים להשתנות – והם עשויים להתנגד לכך, בייחוד כאשר הם חווים את השינוי כסוג של אובדן.
מנהיגים גדולים רואים את הצורך בשינוי, אך לא כן כל שאר הציבור. אנשים דבקים בעבר. הם מרגישים בטוחים בסדר הישן והמוכר. מדיניות חדשה נראית להם כמעין בגידה. אין זה מקרה שכמה מהגדולים שבכל המנהיגים – לינקולן, גנדי, ג'ון ורוברט קנדי, מרטין לותר קינג, סאדאת ורבין – נרצחו.
מנהיג שאיננו פועל למען שינוי, אינו מנהיג. אבל מנהיג המנסה לחולל שינוי גדול מדי בזמן קצר מדי, ייכשל. זו, בסופו של חשבון, הסיבה לכך שמשה ובני דורו (למעט קומץ חריגים) נידונו שלא להיכנס לארץ. זו בעיה של תזמון ושל קצב, ואין דרך לדעת מראש מתי הדברים מהירים מדי ומתי הם איטיים מדי; אך על המנהיג מוטל להתנהל בתוך הערפל הזה ולהתחשב בו.
לכך התכוון משה כאשר ביקש מה' למנות מנהיג "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם". אלה הן שתי דרישות נפרדות של תפקיד המנהיג. הראשונה, "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם", מבקשת מנהיג שיעמוד בראש ויוביל; שיציג דוגמה אישית של מי שאינו מפחד לעמוד בפני אתגרים חדשים. אבל זה החלק הקל.
הדרישה השנייה, "וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם", קשה מן הראשונה. מנהיג ההולך לפני העם עלול לפתוח פער כה גדול מן המונהגים, שכאשר יביט לאחור לא יראה אותם. הוא יצא ובא "לפני" העם, אבל לא "הוציא" ולא "הביא" אותו. הוא הוביל, אבל לא היו לו מובָלים. האומץ שלו אינו מוטל בספק. גם לא חזונו. השיבוש שחל בו נטוע כולו בשאלת העיתוי. העם עוד איננו מוכן.
דומה כי באחרית ימיו הבין משה שהוא היה חסר סבלנות כשציפה מאנשים להשתנות מהר מכפי שהיו מסוגלים. חוסר סבלנות זה ניכר בכמה נקודות בספר במדבר – המפורסמת שבהן היא מי מריבה. הוא כעס שם על העם והיכה בסלע, ועל כן נשללה ממנו ההזדמנות להעביר את העם אל מעבר לירדן מערבה, אל הארץ המובטחת.
הוא הוביל את העם מלפנים ואמר "אחריי", אך פעם אחר פעם התברר לו שהעם אינו הולך אחריו. וכשהבין זאת, ביקש מה' שממשיכו בתפקיד לא יעשה את השגיאה הזאת. מנהיגות היא מאבק מתמיד בין השינוי שהמנהיג יודע שצריך להיעשות, לבין מידת השינוי שהמונהגים מוכנים לעשות. לכן, דווקא המנהיגים בעלי החזון מרחיק הלכת ביותר אינם מצליחים לממשו בימי חייהם. כך היה. וכך יהיה תמיד.
אבל, על פי האמת, הם אינם נכשלים. הצלחתָם מגיעה – כמו במקרה של משה ויהושע – כאשר הבאים אחריהם משלימים את אשר הם החלו.
