חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)"כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם" (במדבר ו, כג). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל" (דברים כו, טו). אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לַכֹּהֲנִים אַתָּה אוֹמֵר שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹתָנוּ? אֵין אָנוּ צְרִיכִין אֶלָּא לְבִרְכָתְךָ וְלִהְיוֹתֵנוּ מִתְבָּרְכִין מִפִּיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ". אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְתִּי לַכֹּהֲנִים שֶׁיְּהוּ מְבָרְכִין אֶתְכֶם, אֲנִי עוֹמֵד עִמָּהֶם וּמְבָרֵךְ אֶתְכֶם. לְפִיכָךְ הַכהֲנִים פּוֹרְשִׂין אֶת כַּפֵּיהֶם, לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד אַחֲרֵינוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלוֹנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ט) – מַה בֵּין אֶצְבְּעוֹת שֶׁל כֹּהֲנִים (במדבר רבה, פרשה יא, סימן ב).
המדרש מציע הסבר למתח התיאולוגי המובנה במצוות ברכת כהנים, המופיעה בפרשתנו. לשון המדרש עצמה מביעה את התמיהה: מדוע יש צורך בתיווך אנושי של הכהנים? אם הברכה מקורה בא-לוהים, מוטב שתבוא ישירות ממנו ("השקיפה ממעון קדשך") ולא תעבור דרך מסננת של בשר ודם. התשובה שהמדרש מספק היא שהכהנים אינם אלא צינור; הקב"ה אינו "מאציל" את הברכה לכהנים ומותירה בידיהם, אלא נוכח באופן פעיל וממשי בעת המעמד. הכהנים פורשים את כפיהם לא כדי להפגין את כוחם שלהם, אלא כדי לסמן לעם שהשכינה עומדת מאחוריהם, וברכתה זורמת דרך ידיהם הפרוסות.
נבחן את הקושי הלשוני בשימוש בפסוק משיר השירים: מדוע נבחר דווקא הדימוי של "מציץ מן החרכים"? האם ייתכן שהשכינה צריכה "להסתתר" כדי לברך? ומהי המשמעות העמוקה של הפירוט "מה בין אצבעות של כהנים"? האם ישנה חשיבות למבנה האנטומי של היד הפרוסה, או שמא מדובר בסמל רחב יותר ליחסי הגומלין המורכבים שבין גילוי להסתר בעולם הזה? וכיצד קשורה ברכת הכהנים, הנאמרת בפי בני אדם, לבקשה המפורשת של העם לברכה א-לוהית ישירה מהשמיים?
המדרש מבקש ליישב את הפער המכאיב שבין הריחוק הא-לוהי המרומם ("ממעון קדשך מן השמים") לבין הקרבה האינטימית והמוחשית הנדרשת בברכה. הפתרון הכולל המוצג כאן הוא שהכהנים משמשים כ"כותל" וכ"חרכים" דרכם השכינה משגיחה על עולמה. הקושי בפסוק "כה תברכו" נפתר בכך שהכהנים אינם הופכים למקור הברכה, אלא למסגרת האנושית המאפשרת לאור האינסופי להופיע בתוך עולם החומר המוגבל. ה"חרכים" הם הרווחים המדויקים שבין אצבעות הכהנים; הם אינם סתם חללים טכניים, אלא ייצוג לשברים ולסדקים הקיימים במציאות האנושית. דווקא דרך הסדקים הללו, האור הא-לוהי מצליח לחדור ולגעת באדם. כנסת ישראל חוששת שהתיווך האנושי יצמצם ויעכיר את הברכה, אך המדרש מוכיח שדווקא התיווך יוצר את ה"חלונות" שמאפשרים השגחה אישית בתוך מציאות של הסתר פנים.
מכאן אנו למדים כי האצבעות הפרוסות והרווחים ביניהן יוצרים חלוקה מדודה של האור הא-לוהי למנות קטנות, "כלים" שהאדם המוגבל יכול להכיל מבלי להתבטל. אם הברכה הייתה באה כפי בקשת העם – ישירות "מן השמים" ללא תיווך – היא הייתה עשויה להיות עוצמתית מדי, מופשטת ומכלה את הווייתו הגשמית של המקבל. הכהנים, בפריסת כפיהם המעוצבת, פועלים כמנסרה רוחנית השוברת את האור הלבן והמסמא לגוונים הניתנים לעיכול. הפתרון לקושי של כנסת ישראל הוא שהבורא אכן מברך בעצמו, אך הוא בוחר בדרך של "הצצה" – רגע חטוף, מרטיט ומלא קרבה, המתחולל בין אצבעותיו של אדם שהתקדש והקדיש את עצמו לטובת זולתו.
במציאות העכשווית, שבה אנו מחפשים לעיתים קרובות קשר ישיר, מהיר ונטול תיווך עם ה"אמת" או עם הא-לוהות, המדרש מציע רלוונטיות פילוסופית וחינוכית עמוקה. הוא מלמד שהקדושה אינה מוגבלת רק ל"שמים" המרוחקים, אלא היא "עומדת אחר כותלנו" – היא נוכחת בתוך המוסדות האנושיים, בתוך בעלי התפקידים שבוחרים להיות צינור לשפע, ואפילו בתוך המחוות הגופניות של אדם לחברו. הברכה האמיתית אינה דורשת את ביטול המתווך האנושי, אלא את היכולת לראות דרכו את מקור הברכה. השימוש בשאלות רטוריות על פשר ה"חרכים" מזכיר לנו שהא-לוהות אינה מתגלה רק בניצחונות גדולים, אלא בפרטים הקטנים וברווחים שבין האצבעות – באותם רגעים שבהם אדם פורס את ידיו וליבו כדי להעניק טוב לאחר.
ברכת כהנים היא המפגש המקודש והטעון ביותר בין המאמץ האנושי לרצון הא-לוהי. המסקנה החדשנית העולה מניתוח זה היא שהכהנים אינם מברכים במקום א-לוהים ואינם מתיימרים להחליפו, אלא הם הופכים ל"דיוקן" האנושי שלו בעולם הזה. הצדק הא-לוהי והחמלה שלו מתבטאים בכך שהוא מאפשר לבני אדם להיות שותפים אקטיביים בהזרמת השפע והברכה למציאות. ה"הצצה מן החרכים" היא ההוכחה הניצחת שגם כשאלוהים נראה מרוחק במעון קודשו שבמרומים, הוא למעשה עומד במרחק נגיעה, ממש מעבר לכתפי הכהנים. הוא ממתין לרגע שבו נפתח לו חלון דרך מעשינו, דרך ענוותנו ודרך הברכות שאנו מעניקים זה לזה, ובכך הופכים את העולם הגשמי לדירה לשכינה.
