מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)שני ימים חשובים בתולדות ישראל עומדים בפתח: כ' בתמוז, יום פטירתו של חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל בשנת תרס"ד; ויום כ"א בתמוז, יום פטירתו של המשורר חיים נחמן ביאליק בשנת תרצ"ד.
התלבטתי למי מהשניים להפנות את תשומת ליבו של הקורא, ובחרתי בביאליק, כי בהרצל מייסד התנועה הציונית עסקנו, עוסקים ונמשיך לעסוק, שהרי הפרויקט הציוני איננו יורד מסדר יומנו. לעומתו, דומני כי ביאליק, שהוכתר בזמנים עברו כ"משורר הלאומי", נשתכח במקצת מן הלב, מתחרים קמו לתוארו כ"המשורר הלאומי", וביטוי לכך ניתן גם בתוכנית הלימודים בבתי הספר.
כשהתבשר היישוב בארץ על פטירתו, זעקה הכותרת הראשית בעיתון "דבר" באותיות של קידוש לבנה: "נתייתם ישראל – חיים נחמן ביאליק איננו". למחרת השתמש "דבר" בכותרתו הראשית בציטוט משירו של ביאליק: "קודם זמנו מת האיש הזה, ושירת חייו באמצע נפסקה".
קינת מאמר המערכת התרוממה למדרגת שירה, שאף סופרלטיב לא נעדר ממנה, שלא הייתה כמוה עד אז: "לאומה אבד נעים זמירות וקברניט, קומה גדולה שנכסי הדורות נתקפלו בו, לחיות בו חיים של תפארת, אבד הפועל הנאמן בבית היוצר".
למחרת המשיך העיתון בקינתו: "ידענו כי עמנו איש אשר עצם חייו יש בהם משום שמירה מפני התפלות התרבותית העומדת לבלע אותנו. עצם חייו מפרים את כוחות הדור. ועתה אין האיש. נשבה ארון הקודש".
ביאליק נפטר בגיל 61 בווינה, שם אושפז לסדרת ניתוחים לאחר שליבו לא עמד במעמסה. רק ביום ראשון ג' באב הגיע ארונו לישראל, וביום שני ד' באב נערכה בתל אביב הלווייתו. ושוב זעקה כותרתו הראשית של דבר: "היום יובל לקבורות פאר ישראל – בדומיית אבל ילווה אותו היישוב, מלוכד בהמוניו".
מאה אלף בני אדם השתתפו בהלווייתו של ביאליק. נוכל לעמוד על משמעות האירוע ועל מעמדו המיוחד של ביאליק, רק אם נציין שמספר היהודים בארץ ישראל באותם ימים נע בין 300 אלף ל-350 אלף. הווה אומר: כשליש מיהודי ארץ ישראל השתתפו בהלוויה. דומה שלא היה עוד בארץ אדם שזכה להערצה כל כך גורפת של האומה.
ביאליק גדל בבית סבו לאחר שנתייתם מאביו. זה שלחו ללמוד בבית המדרש, בו היה שקוע בלימוד תורה ובולע בשקיקה ספרי קודש, כי רק לאלה נתוודע. משנזדמנו לידו ספרי השכלה, נשבה בקסמם. במכתבו ליוסף קלויזנר כתב ביאליק: "ספרים אלה השכירוני. תחת השפעתם נשתניתי לאט לאט והייתי לאחר".
בגיל 17 הגיע ביאליק לספינת הדגל של הישיבות הליטאיות, ישיבת וולוז'ין. "ולמה וולוז'ין" -המשיך וכתב לקלויזנר – "מפני, שכפי השמועה, לומדים שם בוולוז'ין, יחד עם התלמוד שבע חכמות ושבעים לשון, בגלוי או בסתר". בסופו של דבר, לא מצא בה את לימוד שבע החכמות. הוא ניסה להשתלב בלימוד הגמרא, אך את מזונו הרוחני לא מצא בו: "בשארית כוחי התאמצתי להחזיק מעמד על משמרתי אצל הספסל אבל… הגמרא הייתה לי לזרא".
ביאליק רקם חלומות אחרים. בסופו של דבר, נטש ביאליק בן ה-18 את וולוז'ין והשתקע באודיסה, עיר שבה נפתחה היהדות לארבע רוחות השמיים. ביאליק היה חופשי ומאושר, ושם החלה לפרוח כתיבתו.
ביאליק היה לאחד מסופרי דור ההשכלה ומשורריו. אלה הצליפו ללא רחם בעיירה היהודית, שהייתה בעיניהם צרת אופקים ומנוונת. אבל ביאליק הבוגר, בניגוד למרבית סופרי דור ההשכלה, למרות שפרץ החוצה מבית המדרש, לא מרד ולא טרק את הדלת מאחוריו, וקשה להפריז בכובדו של המטען שנשא איתו על גביו כשנטש לכאורה את בית המדרש. שיריו ספוגי אהבה עם נימה של הערצה לבית המדרש וליושביו, והודאה כי בית המדרש הוא מקור חיי האומה, זה שהביאנו עד הלום:
"אם יש את נפשך לדעת את המעיין
בימי הרעה עוז כזה, תעצומות נפש…
וב"אחד" למות מות קדושים…
…אל בית המדרש סור, הישן והנושן,
בלילי טבת הארוכים, השוממים,
בימי התמוז הבוערים, הלוהטים…
אז יגדך ליבך, כי רגלך על מיפתן בית חיינו תדרוך,
ועינך תראה אוצר נשמתנו".
כשנה לפני פטירתו שלח ביאליק מכתב לחבר קיבוץ גבע, מכתב שמקומו בפנתיאון, על דבר מקומה של השבת בתרבותו של העם היושב בציון: "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּלִי שַׁבָּת לֹא תִּבָּנֶה, אֶלָּא תֵּחָרֵב, וְכָל עֲמַלְכֶם יִהְיֶה לַתֹּהוּ… עַם יִשְׂרָאֵל לֹא יְוַתֵּר לְעוֹלָם עַל הַשַּׁבָּת… בְּלִי שַׁבָּת אֵין צֶלֶם אֱלֹקִים וְאֵין צֶלֶם אֱנוֹשׁ בָּעוֹלָם… כָּל עַמֵּי הַתַּרְבּוּת קִבְּלוּ מִיַּד יִשְׂרָאֵל אֶת יוֹם הַמְּנוּחָה, וְהִיא שֶׁעָמְדָה לָהֶם לִלְבֹּשׁ צוּרַת אָדָם בְּמִקְצָת. בִּלְעָדֶיהָ הָיוּ כֻּלָּם עוֹמְדִים בְּפִרְאוּתָם".
ראוי הוא ביאליק שנציב לו יד ושם כאן מעל במה זו.
