הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)לא מגבעת ולא כיפה, לא גערטל ולא חליפה, לא פראק ולא קפוטה, לא עניבה ולא חליפה – בגד היהודי הוא בראש ובראשונה הציצית. יש כמובן מקום לכל לבוש אחר, איש איש כדרכו, אולם המדים היהודיים הם ארבע הכנפות הנושאות שהוטל בהן פתיל תכלת, והן הפכו לציצית. בכך מתעטף אדם מישראל בלבושו המיוחד. בגד זה גם נושא בחובו משימה גדולה: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ד' אלוקיכם ועשיתם אותם", לאמור: הוא נועד להזכיר לנו את הברית שכרתנו עם ריבונו של עולם לזכור את המצוות כולן ולקיים אותן. למעלה מכך: הזכירה המתמדת היא גם משימה נגטיבית: לא לתור אחר הלב ואחר העיניים, כאשר הלב מסמל את הטעויות הרוחנית כגון עבודה זרה, ואילו העיניים מסמלות את החובה להינצל ממראות אסורים ומהליכה אחר עולם העריות. זהו אפוא לבוש אקטיבי, שאינו רק מסמל אלא גם מוליך ומשפיע, אינו מסתפק בביטוי אלא חותר לשינוי.
לפני שנים לימדנו הרב יואל בן נון הי"ו כי הציצית אינה מדים סתם, אלא ניתן לכנותה בגד הכהונה של המדינה. הלכות רבות מקבילות את הציצית לבגדי הכהונה, כגון: ציצית נכתבת בתורה כך "ציצת", והדבר מלמד על שיוכה האטימולוגי לבגד הכהונה – הציץ; בגדי כהונה והציצית הם היחידים שמותר לעשותם בדרך של שעטנז; גם לציץ וגם לציצית פתיל תכלת; גם הציצית וגם כמה בגדי כהונה הם "לזכרון – די בהקבלות אלו כדי ללמד דבר מה עמוק יותר על הציצית. ישנו מקדש רחב יותר מירושלים – הוא ארץ ישראל; ישנה אוכלוסיה רחבה יותר מאשר הכהונה – והיא עם ישראל כולו; במקדש הרחב הוא ארץ ישראל משרתים אפוא כל היהודים, וכולם מצווים ללבוש את בגד הכהונה של המדינה – הציצית. מעבר לחובה ולמצווה מדובר על זכות גדולה להיות לבוש בבגד הקודש המיוחד הזה, ולהתעטף בו בשעה שאנו עומדים בתפילה.
מתוך עמדה זו מהווה פרשת השבוע הזדמנות חיונית לחידוש הברית עם לבישת הציצית, והשבת לבישת המדים האלה לחלק בלתי נפרד מלבושו של אדם מישראל. אמנם, מבחינה הלכתית טהורה אדם שאינו לובש באופן טבעי בגד בעל ארבע כנפות אינו חייב בציצית. זו כנראה הסיבה כי מצווה זו אינה מקוימת בקפדנות הראויה לה, שכן במקום בו ניתן להיפטר – נמצא את אלה המבקשים את הפטור, ומסתתרים מאחורי העובדה שאין זו מצווה חיובית. אולם, הדרך הנכונה אינה לחפש את הפטור ממצווה זו אלא לכסוף לקיומה של החובה המיוחדת הזו, שיש בה זכות עצומה: בגדי הכהונה של הכהנים במדינה, ומכשיר רוחני פנימי שנועד להזכיר לנו את המצוות כולן ולהתמודד עם סכנות הלב והעין כאחד.
אנו חייבים להשיב רוח זה למוסדות החינוך, ובמקומות בהם מזלזלים במצוות הציצית, לחדש את החובה הזו, מתוך השתלבות במדים המיוחדים האלה; בעולמם של המבוגרים שחלקם פוטר את עצמו בטלית שבבקר, ואינו זוכה ללכת באופן מיוחד זה לאורך היום כולו – זו הפרשה שמאפשרת לקשור מחדש את עצמנו במצווה זו, ולחדש את קיומה; קהילות רבות מיוצאי אשכנז נוהגות לרדת לפני התבה כששליח הציבור עטוף בטלית, ויש שמחייבות זו בכל תפקיד שמתחולל בבית הכנסת – מפתיחת הארון ועד גלילת ספר התורה. זהו מנהג יפה שראוי לנהוג בו גם בעולמם של קהילות שלא הלכו בדרך זו בעבר. בכל דרך ובכל צורה אנו מצווים להפוך את מצוות הציצית שתרי"ג מצוות תלויות בו לחלק בלתי נפרד מלבושנו, מעולמנו, ומהיחס המובע לכל הסובב אותנו דרך הבגדים שאנו לובשים אותם.
(שלח תשע)
