ברית שלום וברית כהונת עולם

פרשת בלק הסתיימה בגבורת הקנאה לשם ה' של פינחס בראותו המגפה הפוקדת את בני ישראל ובעוד היא נמשכת בא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ועשה ביד רמה לעיני משה ולעיני העדה. ופרשתנו מתחילה בברית שלום הניתנת לו כאשר ד' בעצמו מפרט לשבח את ייחוסו. לפני כן הוא היה כמעט אלמוני, קרוב משפחה מהסוג שהיה יותר ראוי להיקרא רחוק משפחה, שלא זכה לכהונה שהרי נולד קודם שאהרן ובניו נמשחו לכהונה המה ותולדותיהם והוא לא נמשח איתם. הרי הוא, אם כן, הכהן היחיד שהגיע לכהונה בזכות עצמו כפשוטו.

ולא זו בלבד, אלא שמעשה פינחס הוא מעשה של עימות ואלימות ותמורתה ניתנת לו ברית שלום ומן הרמז של הוי"ו הקטועה לומדים על שלמות הברית והשלום.

ו"ו קטיעה זו ("ו") רומזת גם על כך שהאות ו"ו במהותה היא יו"ד אשר רגלה נמשכה כלפי מטה. בתהליך של ירידת העולמות עד לדרגה של עולם הזה התחתון, הולך ומתגבר המקום לטעויות ולעבירות בהתגברות כח היצר. השאיפה לחיים מזהה בצורה פשוטה וקרובה יותר את החיים הארציים המוכרים ופחות מבינה את משמעות חיים חולפים לעומת חיי נצח באשליה של תפסת מועט תפסת. כאן ועכשיו היא הסיסמה! חיי העולם הבא הבהירים נראים כחזון עמום והמציאות המעורפלת של עולמנו כאור גלוי. לא שיש חלילה סירוב לטוב ובחירה ברע, אלא שיש ערבוב מושגים. ידוע כבר שלא מספיק לדעת מהו הטוב אלא שצריך גם להאמין בו. ולא די באמונה אלא שצריך גם רצון לעשותו.

ברמזים הדקים של דברי חז"ל המגלים את הנסתרות לד' אלוקינו כדי שיהיו גלויים לנו ולבנינו אנו מוצאים שאחת הכוונות בעשיית המצוות היא "ליחד שם יו"ד ק"ה בוי"ו ק"ה". שם יו"ד ק"ה הינו החלק העליון של שם בן ארבע, שתי אותיותיו הראשונות. שם ו"ו ק"ה הוא החלק התחתון של השם, שתי אותיותיו האחרונות. החלק העליון מבטא את היחס לעולמות העליונים, בחינת עולם הבא, כאשר האותיות התחתונות מבטאות את היחס לעולם הזה, בחינת "שמים וארץ", כאשר הכוונה של המצוות היא לייחד את המציאות של העולם הזה עם האמת של העולם הבא, היינו לתקן ולהתאים את העולם לרצונו של השם. החלק הראשון והעליון נקרא גם "הוא" והחלק התחתון נקרא גם "שמו" ואנו אומרים "ביום ההוא, יהיה ד' אחד ושמו אחד", שלא כמו היום.

בכהונתו של פינחס מתווספת ברית שלום על הכבוד והתפארת וגם הציווי של האמירה לישראל. לא רק "לכן הנני נותן לו את בריתי שלום", אלא "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" שיש לפרסם ולהודיע את הדבר. כמובן שאפילו אם לא היה הקב"ה אומר כך היה משה אומר את הדברים לאהרן ולבניו וללויים ולבסוף לכל ישראל, אבל בצורה סתמית, ולא כמצווה לומר. והמצווה לומר היא כדי לגלות שמי שלא היה כהן בזכות אבותיו השיג את הכהונה בזכות מעשיו. היינו שבמדרגתו האישית הוא יישם את פגישת ההווה עם העתיד והתגבר ע"י זה על העבר. הוא גילה שבאמת ההווה לא רק מושפע בצורה בלתי פוסקת ע"י העבר עד כדי שייראה כנגרם כולו בסיבה ומסובב ע"י העבר, אלא שיש גם בחינה המסורה כולה בידי האדם ובחירתו החופשית שבה הוא יכול להשפיע מן העתיד על ההווה. הבחינה של "יהיה" שהיא שמו ית' לעתיד, בחינה אשר בה הוי"ו נשתווה ליו"ד, כבר קיימת בפועל ממש אם רק רוצים לתת לה להתבטא.

מעשה זמרי נטה לשלול את העתיד ולבטל ע"י כך את הצו של העתיד לגבי ההווה. לשחרר את ה"כאן ועכשיו" ממחויבות למטרה ולסגור את המציאות כולה במסגרת של העצמים החומריים בעלי ששה קצוות כמו קוביה בעולמנו המוחשי. מעשה פינחס מפוצץ את המסגרת ופותח את העתיד לכל אפשרות שרצונו של האדם נותנת לו להשיג בבחירתו החופשית. הוא כביכול קוטע את ה-ו"ו ומגלה בכך את שני ממדיו, העליון והתחתון ומאפשר בכך עשיית שלום וברית ביניהם שלום וברית בין התחתון לעליון ובין ההווה לעתיד וזו היא ברית כהונת עולם המבשרת ישועה ובא לציון גואל, בב"א.

(פנחס תשפ"ג)