הדיון על השוויון בנטל מציף אל פני השטח שאלות עמוקות של אתיקה ומוסר. הזכות להפגין ולהשמיע רעיונות ועמדות היא נשמת אפה של החברה הדמוקרטית, אך כאשר היא מתורגמת לחסימת עורקי תחבורה ראשיים, נחצה קו גבול ערכי.
אין מדובר כאן בדילמה מאוזנת, אלא בזלזול באותם הערכים עליהם המפגינים נלחמים. אלו המבקשים לזעוק ולהיאבק על אמונתם, רומסים בפועל את חירותו ותפיסתו של האחר, בבחינת "הפוסל – במומו פוסל".
בבואנו לבחון את השפעת החסימות, יש להבחין בין אי-הנוחות השגרתית שבהמתנה בפקק, לבין עוולות חמורות או בלתי הפיכות. ליבי עם האישה הכורעת ללדת במושב הרכב – זו המפוחדת, החרדה לחייה ולחיי עוללה; ליבי עם חולה הלב הממתין לאמבולנס, שהזמן עבורו הוא שאלה של חיים ומוות; ליבי עם מי שמצוי בדרכו לבדיקה רפואית לה המתין חודשים, ועם הממהר למתחם אבלים על מנת לתמוך בחבר בשעתו הקשה.
בפקק שנוצר השבוע היו גם לוחם שחזר מהחזית אחרי חודשים ארוכים של מילואים, המשתוקק לפגוש את אשתו ואת ילדיו המחכים לו בבית, וכלה וחתן הממתינים לאורחיהם… והיו גם אלה הזקוקים לאחר צהריים אחד של שקט וזמן על מנת להשלים לכתוב עבודה, לעסוק ביצירה, לאהוב, ללמוד תורה ולהתפלל.
פעולות מחאה כגון אלו שחווינו פוגעות בבתי עסק ומזיקות לעובדים; הן מצמצמות מפגשים בינאישיים ופותחות פתח מסוכן לשיתוק המדינה כחברה אנושית וכלכלית. אין זה הגון לדרוש הגנה וזכויות אזרחיות, ובאותה נשימה להתנער מאחריות ולנוע ברכב במהירות 20 קמ"ש, בעיניים מכוסות קטרקט חברתי, תוך פגיעה בזולת המבקש לחיות את חייו. בכוח לא משיגים זכויות. בכוח לא מוחקים חובות. בכוח לא מחזיקים ספר תורה.
"ואהבת לרעך כמוך" אינה סיסמה מהפה ולחוץ, היא התשתית הקיומית שעליה נשענת כל דרישה מוסרית. התורה מלמדת אותנו ערכים של אהבת הזולת, צדק, נדבה ויציאה למלחמת מצווה – שבה כולנו נרתמים יחד להגנת העם והארץ – וכל אלה מסתכמים בעמדה של אמון (בבורא ובאנושיות הזולת) ואחריות.
חשוב ללבן את המחלוקת על חלוקת הנטל, וגם לבחון את תפיסות העם והבית בהן מחזיקות הקבוצות השונות. מבט החוצה, אל העולם, מלמד אותנו שרבים מחכים לראות בחולשתנו. בידינו, כחברה וכעם, להתעשת ולשמש מגדלור של מוסר ואנושיות.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
