פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)תקופת בין המצרים שאליה נכנסו מבליטה מאוד את ההבדלים שבין אשכנזים וספרדים. תיווכחו בכך אם במקרה תיתקלו בחתונה שנערכת בין י"ז בתמוז לראש חודש אב. עבור הספרדים, אין כל בעיה. נהוג לקיים חתונות ולשמוח עד ראש חודש אב. אשכנזים מחמירים שלא להתחתן גם במשך התקופה הזו. ומכאן כמובן שהדברים ממשיכים להתפתח. אשכנזים מחמירים לא להסתפר ולהתגלח לאורך כל שלושת השבועות. ואילו הספרדים? רק בשבוע שחל בו תשעה באב (או במשך תשעת הימים למחמירים).
הבדלים אלה מרמזים לנו על שינויים שחלו באופן ציון האבלות לאורך הדורות. הספרדים נצמדים לדינים המנוסחים במשנה ובתלמוד, שם נקבע כי "משנכנס אב ממעטים בשמחה". האבלות מופיעה רק משנכנס אב וגם לגביה נאמר שממעטים בשמחה, אבל לא מבטלים את השמחה לגמרי. האבלות מחמירה בשבוע שחל בו תשעה באב, מתגברת בערב תשעה באב, ומגיעה לשיאה בצום עצמו. כך מנוסחים הדברים בשולחן ערוך (חשוב לציין את מנהגם של חלק מהתימנים, שצמודים עוד יותר לדיני התלמוד. יש שאוסרים אכילת בשר רק בסעודה מפסקת).
אצל האשכנזים, לעומת זאת, הורחבו האיסורים לכל שלושת השבועות. כאמור, אשכנזים ממעטים בשמחה כבר מי"ז בתמוז. לא מתחתנים, לא מתגלחים ולא מסתפרים. כשהייתי נער נאמר לנו שגם אסור לשמוע מוזיקה, ללכת לים, לבריכה, לסרטים או לכל בילוי מהנה במשך כל התקופה הזו. היום, ברוך השם, זכינו לסדרת פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד, שעושה סדר בהלכות וקובע בצדק שאין להחמיר בכך. ועדיין, אין כל ספק שאצל האשכנזים האבלות על החורבן הורחבה בהרבה יותר מעיקר הדין וממנהג הספרדים.
חוקרי ההלכה תולים את ההבדלים הללו בחוויות החיים השונות של שתי הגלויות הללו. האשכנזים חוו לא מעט רדיפות ופרעות. הנצרות רדפה אותם ופגעה בהם, וטראומות רבות השתקעו בתודעה האשכנזית. כל זה העצים את חוויית החורבן, שהשתקעה במנהגים לאורך השנה. כך נקבע לעשות תפילת יזכור במועדים שבהם פוקדים רבים את בית הכנסת וכך נכנסה תפילת "אב הרחמים", שהיא תפילת יזכור לפרעות ת"ח-ת"ט, לתפילת מוסף של שבת. עוד הונהג שהכוהנים אינם נושאים את כפיהם אלא בתפילת מוסף של יום טוב, שכן רק אז הם מצויים בשמחה.
הספרדים, לעומת זאת, חיו חיים נוחים יחסית תחת המוסלמים. גם אצלם היו לעיתים רדיפות ופרעות, אבל מספרן היה קטן לאין ערוך לעומת מה שחוו האשכנזים. לכן, אין אצל הספרדים תפילת יזכור והכוהנים נושאים את כפיהם מדי יום. אין תודעה מתמדת של צער וחורבן, ובכלל יש פחות "עצבנות הלכתית" וגישה נוחה יותר לחיים (לפחות כך היה עד הדור האחרון שבו ספרדים רבים אימצו את התודעה האשכנזית).
זהו הגורם להבדל התהומי בין העדות ביחס לתקופת בין המצרים. בעוד אצל הספרדים שומרים על עיקר דיני האבלות, אצל האשכנזים הרחיבו אותם לכל שלושת השבועות. איך אמר לי חבר שעלה לארץ ממנצ'סטר? היום הכי שמח בשנה של היהודים שם הוא תשעה באב. הם כל כך אוהבים לשבת על הרצפה ולבכות. זהו זיקוק של התודעה האשכנזית שם.
אבל לדעתי יש לכך הסבר נוסף, עמוק יותר. נוכחתי בו כשעמדתי על ההבדלים בין שירי השבת של האשכנזים לעומת פיוטי הספרדים. אצל האשכנזים שרים בעיקר על השבת: יום זה מכובד, ברוך א-ל עליון ועוד. אצל הספרדים, לעומת זאת, שרים הרבה על הגאולה: גואל יבוא, נגילה הללויה ועוד, כשהשבת לא פעם איננה כלל מוזכרת. אצל הספרדים מזכירים בקדיש תפילה על הגאולה: "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה", בעוד בנוסח אשכנז אין זה מופיע.
מכאן ייתכן לומר, שעדות הספרדים פחות חשו בצורך להעצים את מנהגי החורבן כי תודעת הגאולה הייתה נוכחת אצלם באופן תדיר. הדבר אולי קשור להתפשטות תורת הקבלה בקהילות הללו, שחוללה תודעה של תיקון קוסמי גם בעת הישיבה בגלות. הספרדים התפללו על הגאולה וחיו אותה. לכן, פחות חשו בצורך להעצים את הטקסים שמציינים את החורבן. האשכנזים לעומת זאת פחות דיברו על גאולה (חריג מכך היה הגר"א, שאמנם הורה לשאת כפיים מדי יום), פחות חיו אותה, ולכן חשו בצורך להעצים את האבלות על החורבן במועדים קבועים בשנה.
ומה נגיד היום? הגאולה עוד זקוקה לבוא, אבל אנו כבר בארץ ישראל ואשכנזים וספרדים חיים יחד. בעת הזו, נדמה לי, אין צורך בהרחבה האבלות ויש להתאחד לפי דיני הספרדים בבין המצרים. נשוב לעיקר דיני האבלות של תשעת הימים, ונפעל בכל כוחנו לקדם את הגאולה ביומיום.
