שורץ אודי (רב, סא"ל, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית)שאלה: יחידות המילואים של צה"ל ביצעו במהלך שלוש השנים החולפות מאות רבות של ימי מילואים. הרצון לחסוך במשאב ימי המילואים, כמו גם השחיקה המשמעותית של הלוחמים והמפקדים, מובילה לכך שבעת הזאת משתדלים לצמצם ככל שניתן את משך השירות במילואים, ולזמן את המפקדים והלוחמים רק למינימום ההכרחי.
מתוך כך, נשאלנו בשבועות האחרונים האם גדוד שמתייצב לשבוע אימונים לקראת תעסוקה בשבוע של י"ז בתמוז או בשבוע של תשעה באב, רשאי להמשיך ולהתאמן גם ביום הצום, כאשר ההשתמעות הישירה היא שהלוחמים והמפקדים לא יוכלו לצום עקב החום הכבד והפעילות המאומצת הנדרשת באימון.
מצד אחד, הגבלת האימון לארבעה ימים במקום חמישה עלולה לגרוע מאיכותו. נוסף על כך, הקדמת האימון תגרור תוספת משמעותית של ימי מילואים, שהינה מורכבת מצד עצמה, כפי שהוסבר. מצד שני, לא מדובר על אימון דחוף או בהול בתנאי מלחמה, ובהיערכות מתאימה ייתכן שאפשר היה לתכנן אותו באופן שלא יחייב פעילות ביום צום. כיצד נכון אפוא לנהוג במצב מסוג זה?
תשובה: פשוט וברור, שכל משימה הנדרשת לצרכים מבצעיים דחופים ולצורכי פיקוח נפש – תתבצע כדרכה בי"ז בתמוז ובתשעה באב, והעוסקים בה – פטורים מן התענית. השאלה ההלכתית העומדת בפנינו היא האם מותר לאדם להכניס את עצמו מראש למצב שיחייב אותו "לשבור" את הצום – לצורך אימון.
שאלה דומה הובאה בפני הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, אורח חיים ד' קי"ד): "בדבר אחד מתעסק בצורכי צבור אשר תשש כחו באמצע עבודתו ביום התענית". הרב פיינשטיין אינו כותב מה בדיוק היה המקצוע של אותו "מתעסק בצורכי ציבור", אך נראה ברור שאמנם מדובר על משימה חשובה ומשמעותית, אך אין בה פיקוח נפש. אף על פי כן, הרב פיינשטיין קובע בפסקנות: "ומכל מקום רשאי לכתחלה לעשות עבודתו, כיון שהיא מלאכת שמים אף שבאם לא היה עובד היה יכול להתענות, וכשעובד אפשר יחלש ויצטרך לאכול".
כלומר, הרב פיינשטיין מתיר לאותו "עוסק בצורכי ציבור" להתמיד במלאכתו ביום התענית (ומפורש שם שהדברים נכונים אפילו בתשעה באב, וקל וחומר בי"ז בתמוז), אף אם ברור לו שכתוצאה מן העבודה המאומצת הוא לא יוכל להתענות.
בספר תורת המחנה (כרך ג' נספח י', הערה ע"ה) הבאנו בהקשר זה גם את עדותו של הרב אביגדור נבנצל בשמו של הרב ואזנר, שהתיר לאנשי חברא-קדישא לחפור קברים בתשעה באב, אף שהיה ברור שהפעילות המאומצת תחייב אותם לשתות.
בהמשך אותה תשובה בשו"ת אגרות משה משתמע, שההיתר קיים לאו דווקא ב"עוסק בצורכי ציבור", אלא ביחס לכל שכיר שנדרש להגיע לעבודתו בי"ז בתמוז. דברים מפורשים בהקשר זה כתב הרב אשר וייס (פרשת דברים, תשע"ז): "כשם שהוא עושה מלאכתו בכל יום ויום, כך מותר לו לעשות גם בימי התענית. ואם יגיע לחולשה יתירה שדומה לחולי, שוב מותר לו לנהוג כהלכה ולפי מצבו אף לאכול ולשתות". כך היא גם דעתו של הרב שלמה אבינר (שו"ת שאילת שלמה, א' רנ"ט), שהתיר לחברי קיבוץ היוצאים לעבודה חקלאית – להתמיד במלאכתם גם ביום צום, אף שידוע להם שיידרשו לשתות כדי להימנע מהתייבשות.
לאור פסיקות מפורשות אלה, מסתבר שמעיקר הדין יש מקום להקל גם בנידון שלפנינו, ולהתיר לחיילים להתאמן ביום הצום, אף אם הדבר יחייב אותם לשתות או לאכול. אף על פי כן, פקודות צה"ל קובעות שחיילים שמתענים משוחררים מכל פעילות במהלך הצום, למעט פעילות מבצעית חיונית. כדי לא לערער על הפקודות, מדיניות הרבנות הצבאית היא לבחון כל אימון בהתאם לנסיבות.
לעיתים, ניתן לבצע את עיקר האימון הפיזי עד ליום רביעי בשבוע, ולהקדיש את יום חמישי – יום הצום – לסיכומים, לתחקירים ולפעולות נוספות שניתן לבצע בכיתה ממוזגת. כמו כן, במקום שבו הלקח וההישג הנדרשים מן האימון לא ייפגעו מקיצור כללי של יום אימון אחד – כך יש לנהוג.
ישנם מצבים שבהם לפחות חלק מן המחלקות או הפלוגות יכולות להשלים את האימון עוד לפני כניסת הצום. אמנם, המפקדים שנדרשים להשתתף באימוני כלל המחלקות והפלוגות יידרשו לפעילות גם ביום הצום, ואולם ראוי לעשות מאמץ כך שלפחות החיילים לא יידרשו לפעילות בצום.
במקומות שבהם פתרונות אלה לא מתאפשרים – יתבצע האימון כסידרו. כך סוכמו הדברים בקובץ "הלכה כסידרה" מבית מדרשה של הרבנות הצבאית לימי בין המצרים תשפ"ו: "אימוני שיגרה יתבצעו בכפוף לפקודות ולהוראות הרגילות, וככלל חיילים שצמים לא ישתתפו בהם. אמנם, מי שהשתתפותו באימון שנקבע בתענית הכרחית, והיעדרותו מן האימון עלולה לפגוע בכשירות המבצעית של היחידה, רשאי להשתתף באימון, אף אם בשל כך יאלץ לשתות או לאכול, ועליו להיוועץ ברב היחידה בכל מקרה לגופו. חייל הנמצא באימון ביום צום, ומרגיש שיכול להתחיל לצום, יכין מזון ומשקה בהישג יד כדי שאם יצטרך לאכול ולשתות יעשה זאת מייד. במקרים רבים, אין אפשרות להתחיל את האימון בלי לאכול ולשתות, ובמצבים אלה יאכל וישתה כדרכו".
