עין לציון צופיה

אנוכיי בארה"ב וליבי בישראל: מאז כניסתו לתפקיד של זוהרן ממדאני, ראש עיריית ניו יורק המוסלמי, לפני כחצי שנה, יהודים בניו יורק ובניו ג'רזי מתחילים, לאט־לאט, להרים את עיניהם מבתיהם המרווחים בגלות ושואלים את עצמם אם הגיע הזמן לחזור הביתה, לארץ ישראל

אם תיסע מערבה מגשר ג'ורג' וושינגטון כעשר דקות, תגיע אל אחת השכונות היפות והשלוות שיהודי אמריקאי יכול לבקש לעצמו. טינק – Teaneck – פרושה כמרבד ירוק על גבעותיה הנמוכות של מחוז ברגן: רחובות שכל אחד מהם מקורה בחופת עצים עתיקים, שנשתלו עוד במאה  ה-19 בידי בעל האחוזה שהקים את המקום, ושצמרותיהם נפגשות מעל הכביש ויוצרות מנהרה ירוקה רוטטת באור. משני צידי הרחוב בנויים בתים נאים, חלקם אחוזות ממש רחבי ידיים, חלקם מאבן וחלקם מעץ צבוע, מוקפים מדשאות מטופחות ושיחי הידראנגאה, וברוב דלתותיהם – אם תיטיב להביט מזוזה בפתח, מבעד לחלונות נראים היטב גם ספרי קודש על המדף.

כ-30 בתי כנסת יש בעיירה הקטנה והקסומה הזאת. כשליש מ-41,000 תושביה הם יהודים, רובם מודרן אורתודוקס – בן הדוד האמריקאי של הציונות הדתית שלנו, אותו ציבור של כיפות סרוגות ובנות בחצאיות, שעבורו תורה מדינה ודגל אינם סתירה אלא שילוש אחד. רבים מבני הנוער כאן עוברים שנה בישיבה או במדרשה בארץ אחרי התיכון, ולא מעטים מהם, אחרי כן, לובשים מדים ומשרתים בצה"ל כחיילים בודדים. זו שכונה שכל ישראלי שנכנס אליה בשבת, ושומע "גוט שבת" מתערבב ב"שבת שלום", מרגיש בה בבית באופן מיידי, כמעט מביך.

ואז מגיע יום ראשון. מן העיירה השכנה, פטרסון, שבה חיה אחת הקהילות הערביות־מוסלמיות הגדולות בניו ג'רזי, יוצאת מדי פעם – ובחודשים האחרונים שוב ושוב – תהלוכה. לפעמים שיירה של מאות מכוניות שעושה את הדרך של 20 קילומטר ומתנקזת אל הרחוב הראשי של טינק, סידר ליין, מתחת לאותם עצים יפים עצמם, כשמן החלונות מתנופפים דגלים ומן הרמקולים בוקעות הקריאות שכבר למדנו להכיר היטב: "אינתיפאדה, אינתיפאדה", "מהנהר עד הים", ואותה סיסמה מעוררת צמרמורת שאי אפשר לטעות בכוונתה – "יש רק פתרון אחד". הם צועדים לעבר בתי הכנסת, לעבר אירועי ההתרמה, לעבר ירידי הנדל"ן הישראליים, ובאחת הפעמים יהודי הותקף ברחוב, חטפו מידיו את דגל ישראל, השחיתו את הדגל וירקו בפניו של היהודי

אבל הנה הדבר שהפך את טינק לסמל. כי מול התהלוכה הזאת לא עומדים יהודים מבוהלים מאחורי תריסים מוגפים. מול התהלוכה הזאת יוצאים בני הנוער של טינק – אותם נערים ונערות בכיפות סרוגות ובחצאיות, נוער של בני עקיבא, אותם בנים שאחיהם הבכורים משרתים בגבעתי ובגולני – ובידיהם דגלי ישראל. הם עוטפים את עצמם בכחול־לבן, חלקם כורכים את הדגל על ראשם כמטפחת, ועומדים בשורה, וצועקים בחזרה. וכשהמשטרה חוסמת את הרחובות ומבקשת מתושבים להראות תעודה כדי לחזור לבתיהם שלהם, הם נשארים שם, על המדרכה, מתחת לעצים, מול הקריאות לאינתיפאדה – וצוחקים ושרים "עם ישראל חי".

השלווה והאיום בטינק חיים זה לצד זה באותו רחוב ממש, מתחת לאותם עצים, וזו בדיוק המציאות שאלפי יהודים בניו יורק ובסביבותיה מגלים בה את עצמם היום – אנשים שבנו כאן חיים שלמים, יפים, מבוססים, ושפתאום מרגישים את האדמה רועדת תחתם ובתיהם שוב אינו מבצרם. שתי דלתות אני רוצה לפתוח בכתבה הזאת. מאחורי כל אחת מהן התארחתי, ובתוך כל בית, גיליתי, מסתתרת אותה שאלה עיקשת.

הדלת הראשונה: משפחת ק', פלטבוש

הם ביקשו שלא אנקוב בשמם, ואני מכבד את בקשתם, אז פשוט נקרא להם משפחת ק'. בני זוג בשנות ה-50 לחייהם, אנשי עסקים ממולחים וחביבים, מאלה שעמלם נשא פרי, וזה ניכר בכל פינה בביתם שבפלטבוש. נכנסתי אל המטבח שלהם והוא מטבח של הצלחה: ארונות עץ קלאסיים בגוון שמנת, אי מרכזי גדול עם משטח גרניט מנומר, ועל הרצפה – שטיח קטן ועליו הכיתוב Home Sweet Home. בסלון, ספות עור כהות ורכות, אח אבן שעליה ניצבות תמונות משפחה ממוסגרות – הם, ושלוש הבנות, וחתנים, ונכדים – וערימת חוברות וביטאונים יהודיים על שולחן צד. בית חם ומלא. בית שכל היגיון אומר שלא עוזבים אותו.

ובכל זאת. שלוש בנותיהם נשואות, שתיים גרות בניו יורק ואחת בטינק, ובדיוק בזה העניין. "אנחנו רוצים לעלות לארץ כבר שנים", פותחת הגברת ק', "אבל איך עוזבים שלוש בנות ונכדים? ואיך הן יעלו? כולן נשואות, לכל אחת יש בעל עם פרנסה כאן, והפחד הגדול הוא הפרנסה – מאיפה יתפרנסו בארץ, מי יקלוט אותם, איך מתחילים מאפס בגיל הזה". במשך שנים הם חיו, כדבריהם, "על הקו" – רגל אחת בניו יורק ורגל שנייה בארץ, טסים הלוך ושוב, גרים בשני עולמות ולא מכריעים באף אחד מהם. עד שהמצב הכריע עבורם.

בחודשים האחרונים, מאז שעלה ראש העיר החדש זוהרן ממדאני לשלטון, בעקבות מה שהם מתארים כ"מצב הפוליטי הנורא" – האווירה ברחוב, מה שהילדים שומעים, מה שמרגישים בכל פעם שיוצאים מהבית עם סימן יהודי גלוי – הם קיבלו החלטה. לא לעלות מייד, עוד לא, הם עדיין לא שם. אבל לעזוב את פלטבוש. לעזוב בעצם את ניו יורק. לצאת מן העיר פנימה. וכפשרה, כצעד ראשון זהיר החוצה, החליטו לחפש בית בטינק שבניו ג'רזי.

וכאן מתחיל החלק שצמרר אותי. הם סיפרו לי שכשהתחילו לחפש בית בטינק, מצאו שלושה בתים יפים שעמדו למכירה באותו אזור. וכששאלו מי המוכרים, התשובה הייתה, בכל שלושת המקרים, אותה תשובה: משפחות יהודיות שכבר החליטו, שכבר ארזו. שמוכרות את הבית כי הן עולות לארץ. "ואז שאלתי את עצמי", מספרת ק', "למה הם עוזבים ואני מחפשת להשתקע, למה שגם אני לא אחזור לארץ?"

תחשבו על התמונה הזאת רגע. משפחה שבורחת מן העיר הגדולה אל הפרבר השלֵו, אל טינק, וקונה שם בית – מיהודים שבורחים מן הפרבר השלֵו אל הארץ. שרשרת של נסיגה. כל אחד עושה צעד אחד פנימה והביתה, וכשמסתכלים על כל הצעדים יחד, רואים פתאום תנועה גדולה אחת, שקטה, בלתי נראית כמעט – של קהילה שלמה שמתחילה לזוז.

"אנחנו רוצים לעלות לארץ כבר שנים, אבל איך עוזבים שלוש בנות ונכדים? ואיך הן יעלו? כולן נשואות, לכל אחת יש בעל עם פרנסה כאן. מי יקלוט אותם בארץ?"

הדלת השנייה: אודי חזן, ניו יורק

הבית מדבר לפני שבעליו פותח את פיו. עוד בכניסה, מסכה אפריקאית שחורה מביטה בך מן הקיר, ולידה עוד אחת, אדומה, פעורת עיניים, ועוד אחת. הן פזורות על כל קיר פנוי, שרידים מארץ אחרת ומחיים אחרים, ובין שתיים מהן – כמו מתוך עולם שלישי שאינו קשור לראשונים – תלויה תמונה ממוסגרת בזהב של המוני מתפללים מול הכותל המערבי.

במטבח, ארונות מהגוני כהים ומבריקים נושקים לשיש שחור, חלון ויטראז' קטן ובו מעוין בצבע טורקיז מסנן אור, ועל אדן החלון מצטופפים מכונת אספרסו, קומקום נירוסטה וצנצנת קפה. בסלון, על מדף, ניצב ספר באנגלית ששמו Child Soldiers in the Western Imagination – חיילים־ילדים בדמיון המערבי – ואני שומר את הכותרת הזו בראש, כי יש בה משהו שמהדהד את כל מה שאשמע כאן בשעה הקרובה.

על שולחן העץ הבהיר אודי חזן מניח לפני כוס קפה. לידה מונח שטר דולר מקופל, כאילו נשכח שם מעסקה קודמת. הוא לבוש מעיל ספורט ירוק של קבוצת הכדורגל הניו־יורקית הוותיקה "קוסמוס", ומתחתיו חולצת פולו צהובה שעליה כתוב באותיות גדולות AUSTRALIA – שתי יבשות על גוף אחד. ראשו קירח, פניו חרושות חיוך עייף, ידו נחה על לחיו כמי שכבר שמע את כל השאלות וכבר ענה על כולן, לעצמו, אלף פעמים. מאחוריו, על מראה ישנה, תקועים כרטיסי ביקור ותעודות מצהיבות – רישיון קשתות, כרטיס של מרפאת שיניים, מפתחות תלויים על וו – כל הקרעים הקטנים של חיים שלמים שנבנו כאן, רחוק.

ואז הוא קם, ניגש למדף, ומביא ספר אחר. על הכריכה, על רקע חומות ירושלים העתיקה, מצויר דיוקנו של רב מזוקן בכובע אדום. "חזן – נעים זמירות", הוא קורא לי את הכותרת, ואצבעו נחה על השם שמתחת. "זה סבא שלי. הרב בן ציון מרדכי חזן. תלמיד של ה'בן איש חי', אחד ממייסדי ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה", הוא אומר בגאווה.

הוא מחזיק את הספר רגע ארוך, ואני מסתכל עליו – נכד של הרב חזן הירושלמי, איש ששורשיו נטועים עמוק כל כך באבני העיר העתיקה שצריך כלי חפירה כדי להגיע לקצה שלהם – ומבין שכל הסיפור שלו יושב, בעצם, במרחק הזה: בין התמונה על הקיר לבין הכיסא שעליו הוא יושב, בין ירושלים של סבא לבין הבית הקטן הזה בניו יורק.

אודי עזב את הארץ בגיל 26, מייד אחרי שהתחתן. "אני לא באתי להשתקע", הוא מבהיר מייד, כמעט נעלב מההנחה. "אני באתי לטייל. אני מטייל גדול, הסתובבתי בכל העולם". המסכות על הקירות הן השלל של אותן שנים, של איש שראה הכל ואסף הכל והביא הכל הביתה – לבית שאינו, בעצם, ביתו. "אחרי שלוש שנים כבר ידעתי שאני לא חוזר", הוא אומר. "ראיתי את עצמי נשאר פה עוד קצת, ועוד קצת". ה"עוד קצת" הזה נמתח 30 שנה.

אשתו, רופאה בכירה וחוקרת בבית החולים "הר סיני", יהודייה דור שני בניו־יורק. שני ילדים יש להם – בת בשנות ה-30, רופאה בעצמה, שעשתה התמחות יוקרתית בסטנפורד וחיה בסן פרנסיסקו; ובן החי באוסטרליה. שניהם, הוא אומר בשקט, יצאו עם בני זוג שאינם יהודים. "אתה לא מפחד שהם יתחתנו עם לא יהודיות-", אני מתחיל. "מה זה מפחד?", הוא קוטע אותי. "דואג". ואז הוא משתתק, ומחפש מילים, ולבסוף אומר: "קוראים לזה השואה השקטה".

ניסיתי להציב בפניו מראה. "תראה", אמרתי לו, "זה כמו מכונית מפוארת. יש בה הכל – חימום, קירור, עור, מסכים, הכל מאובזר. רק דבר אחד אין בה: מנוע. אם הילד לא יהודי – אין מנוע. אבל אצל הבת שלך זה הפוך לגמרי. היא יהודייה, ולכן הילדים שלה יהיו יהודים לכל דבר ועניין, בלי קשר למי שתינשא. אצלה המנוע קיים. הוא רק צריך שמישהו יסובב את המפתח". הוא יודע את ההלכה, הוא לא צריך שאסביר לו. אבל הכאב, הוא אומר, אינו הלכתי. "אני כבר לא אותו ישראלי שעזב".

שאלתי אותו מתי האנטישמיות הפסיקה להיות כותרת בעיתון והפכה למשהו שקרה לו, ליד הבית. תשובתו הפתיעה אותי. "אני, אישית, לא ראיתי כאן אנטישמיות הרבה שנים", הוא אומר. "ודווקא לא מהמוסלמים. השכנים שלי – איטלקים, נוצרים – היו חברים שלי. עד שהכירו אותי באמת. בשבילם אני בכלל לא נראה יהודי, אין לי כיפה, אין לי זקן". ואז, בעקבות המלחמה, זה השתנה. "מתחילים לדבר איתי, ואז זה יוצא: 'אתם שולטים בכל – בבנקים, בסרטים, בנדל"ן'. ואז קל להם להאמין לכל סיפור – שאנחנו אחראים על 11 בספטמבר, שבעל הבית של המגדלים היה יהודי ורצה שיפוצצו אותם".

הוא נשען קדימה, וקולו משתנה. "אני אגיד לך מתי זה נסגר אצלי. השכונה שלי משתנה כל הזמן, נהיית מוסלמית יותר ויותר, ואני לא צריך הרצאות וטבלאות על דמוגרפיה כדי לראות את זה – אני רואה את זה בעיניים, בכל בוקר. הם לא מציקים לי, עוד לא, אבל אני לא נביא וגם לא צריך להיות נביא. בימי המלחמה הדבקתי על כל עץ בסביבה את הפנים של החטופים שלנו. פנים אחר פנים. שם אחר שם. כדי שמי שעובר ברחוב הזה לא יוכל להעמיד פנים שהוא לא יודע. בתוך 24 שעות לא נשאר דבר. הכל נתלש, נקרע, הושלך לפח". הוא משתתק. "וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. לא הפחד. עמדתי באותו בוקר מול העצים העירומים, והבנתי שהמקום הזה כבר לא הבית שלי. ואולי מעולם לא היה".

באמצע השיחה, כמו מתוך התסריט, נקש על הדלת אורח – נוצרי ציוני מארגון תומך ישראל, גוי שאוהב את ישראל, כדבריו, "יותר מהישראלים עצמם". אודי קם, מקבל אותו בלבביות, ושב להתיישב. הסצנה הקטנה הזו – יהודי שעזב את ירושלים, מארח בביתו שבגלות נוצרי שאוהב את ציון – תלויה באוויר ולא צריכה פירוש.

הביקורת שלו על המדינה חריפה, והוא לא חוסך אותה. הוא טוען שראה את הנולד עוד לפני האינתיפאדה הראשונה, שצעק "אתם לא רואים שיש פה חבית חומר נפץ?" ואיש לא הקשיב, ומתריס בי: "אם אתה באמת מאמין כמו שאתה מאמין – שהבן שלי רצה לעלות ולהתגייס, שזה היה גורר אותנו לשם – אז למה זה לא קרה?"

עצרתי אותו. "תסתכל עליי טוב", אמרתי. "יש לי פה, בכיס, תעודת עיתונאי. אין לי תעודת נביא. גם לא תעודה של דובר הקדוש ברוך הוא. ההחלטה הזאת, אודי, היא שלך, בסוף. הקדוש ברוך הוא לא יחליט אותה במקומך, זכות הבחירה היא שלך".

הוא חייך את החיוך העייף ההוא, וכמעט בלי שאשים לב שעברנו לשם, התחיל לדבר על לבנון. על השנים שבהן היה שם, צעיר, חייל, נכנס בלי דרכון. שאלתי מה הוא רואה כשהוא מסתכל היום בחדשות. "אתה יודע מה אני רואה?" הוא אומר, ועיניו נעצרות מעבר לחלון, על חצר ירוקה קטנה שבה פורחים פרחי קלמטיס אדומים. "אני רואה את לבנון בדיוק כמו שעזבתי אותה: נכנסים, יוצאים. נכנסים, יוצאים. נכנסים, יוצאים".

"בימי המלחמה, הדבקתי על כל עץ בסביבה את התמונות של החטופים שלנו, כדי שמי שעובר ברחוב לא יוכל להעמיד פנים שהוא לא יודע. בתוך 24 שעות לא נשאר דבר. הכל נתלש, נקרע"

הדילמה המתמשכת של היהודי האמריקאי

יצאתי מביתו של אודי אל רחוב ניו־יורקי שטוף שמש, והתמונה לא הרפתה ממני: נכד של הרב חזן הירושלמי, שעל קירו תלויה תמונת הכותל ובידו ספר על סבו שעלה עם "בן איש חי", יושב בגלות שבחר בה בעצמו, בין מסכה אפריקאית לבין מצלמת אבטחה שגיליתי בחצרו, אוהב את הארץ מכל ליבו אך מסרב לחזור אליה.

משפחות ק' וחזן הן רק דוגמה לתופעה רחבה. זאת השאלה שכל יהודי בניו יורק נושא היום בכיסו, מקופלת כמו פתק, ליד תעודת תושב או תעודת שומר מסורת או תעודת זהות ישראלית: לא האם אלא מתי. והעצים היפים של טינק, הפורשים את חופתם הירוקה מעל הרחוב, ממשיכים להאהיל גם על הצועדים וגם על הנערים שמולם – ומחכים, בשקט, לראות מי מהם יישאר תחתם בסוף.