גרנביץ אהרןבין מטולה לראש פינה, בשבוע שבו רעש הצפון מאיום מלחמה, יצאנו לנסיעה מבצעית עם יריב בן עמי וגידי הררי – שני חקלאים שהחליטו לשבור את משוואת הפחד ולהילחם בטרור ה"פרוטקשן" שמכרסם בגליל. 24 כדורים, קומביין שעלה באש, משטרה חסרת אונים וביטוח שבורח מאחריות – וזה עוד לפני שהשמש שקעה. ומול כל אלה, ניצב ארגון אחד שייסדו אנשים שמסרבים להיכנע
שמש של אחרי הצהריים כבר שקעה על רכס נפתלי כשהטנדר עוצר בקצה השדה. אבק זהוב מרחף באוויר, וריח של תירס קצוץ – מתוק, ירוק – עולה מהאדמה החרושה. במרחק עומדות שתי מכולות קציר ענקיות על גבי משאית, גדושות עד גדותיהן בקלחי תירס, צלליות חומות על רקע שמיים שמתחילים להיצבע בכתום. כאן, בין הקלחים השבורים ומהמורות הבוץ, נפגשים שני העולמות של הגליל: עולם של אדמה, יבול וזיעה – ועולם אחר, אפל, שזוחל מתחת לפני הקרקע.
יריב בן עמי, בן 49, מגולח ורחב כתפיים, יוצא מה'שברולט סילברדו' החשמלי שלו. הצמיגים מרוחים בבוץ עבה, וכתם בוץ מתייבש על הדלת. הוא נעמד בתוך צמחי התירס הדרוך, פורש ידיים ומדבר מהר, כמו אדם שאין לו זמן. "אני בן מטולה", הוא פותח, וקולו נחרץ. "אמא שלי מטולאית, אבא שלי נולד בעיראק. כל הכיוונים. אנחנו אנשי אדמה. אוהבים את האדמה כמו שאוהבים את הילדים".
לידו ניצב גידי הררי, שקט יותר, מדוד. איש מודיעין, רואים את זה. בעברו סגן־אלוף ביחידת מודיעין מיוחדת, 20 שנה במקצוע שבו לומדים לקרוא בני אדם. אחרי הצבא הוא קבע את ביתו במושב שאר־ישוב, וכיום הוא מנכ"ל ההתארגנות – כך הם קוראים לזה, בהתנדבות מלאה, כמו כולם.
"אף אחד לא מקבל פה שקל", הוא אומר. "כל אחד מאיתנו עובד בשלוש מסגרות, ואנחנו מתעסקים עם זה כל יום. זה שואב אותנו יומם ולילה". השניים מובילים אותי לנסיעה מבצעית בלב שדותיהם, בשבוע שבו הצפון כולו שרוי במתח ביטחוני; שמועות מלחמה ריחפו בכותרות, וההתרעות של פיקוד העורף עמדו באוויר. אבל את הקרב שמעסיק אותם כאן כבר שנים רבות, אי אפשר ליירט בכיפת ברזל.
השוד שפתח את הכל
הסיפור מתחיל ב־2007, הרבה לפני שהמילה "פרוטקשן" נכנסה לכותרות. אז עוד היה אבא של יריב בחיים – איכר קשוח, לא רואה ממטר, וזה עבר בירושה לבן. החברה המשפחתית, "הדסים", שיריב ואחותו שותפים בה, מספקת ירקות לתעשיית המזון של ישראל: סנפרוסט, יכין, פרי הגליל. סחורה בשווי עשרות מיליוני שקלים בעונה. לב המערכת הוא ציוד חקלאי ייחודי שהוזמן במיוחד מארה"ב – כלים שאין כמותם בארץ, שאי אפשר לקנות, לשאול או להחליף.
חודש בדיוק אחרי שהכלים הגיעו, התלבשו עליהם. "באתי בוקר אחד לאתר בראש פינה", מספר יריב, ומבטו מתקשה. "ראיתי כתמי שמן מתחת לכלים, ראיתי חוטי חשמל יוצאים. הם פירקו את כל הפאנלים, את המשאבות ההידרוסטטיות – בדיוק את הרכיבים שמשביתים את הכלי". ואז צלצל הטלפון. בצד השני קול רגוע, ורשימה מדויקת של החלקים החסרים. "אם אתה רוצה אותם בחזרה – תביא 150 אלף שקל".
יריב היה אז בחור צעיר, בקושי בן 30. הוא התקשר לאביו. "תגיד לו שיחפש את החברים שלו", ענה האב, בערבית ציורית וגסת רוח. השניים סירבו לשלם. ואז התחיל הסיוט. הם רצו לצאת להמשיך לעבוד, אז הטיסו חלקים חדשים בטיסה מיוחדת מאמריקה, הרכיבו, וחזרו לקטוף – אלף טון ביום.
ביום שישי אחד צלצל הטלפון מקיבוץ נאות מרדכי: "הכלי הצהוב שלכם עולה באש". יריב דהר לשם ומצא קטסטרופה – כלי חדש בשווי 400 אלף דולר, גוש מתכת מפויח. שבוע אחרי כן הושלכו שני רימוני רסס לחצר החברה. שלושה שבועות ברצף של אלימות, מתקתקת כמו שעון.
"הם פירקו את כל הפאנלים ואת המשאבות ההידרוסטטיות – בדיוק את הרכיבים שמשביתים את הכלי. ואז צלצל הטלפון. בצד השני קול רגוע, ורשימה מדויקת של החלקים החסרים: 'אם אתה רוצה אותם בחזרה – תביא 150 אלף שקל'"
כשהביטוח ברח מאחריות
ואז, בלב המתקפה, הגיעה מכת המחץ: חברת הביטוח הודיעה שאין כיסוי. "אתה מרגיש כאילו נחטפת באמצע היום וזרקו אותך בכביש", אומר יריב, ולרגע נעצר. "אין לך משטרה – השוטרים ניסו לשכנע אותי לא להגיש תלונה, כי 'אתה פותח מלחמה'. אין לך ביטוח. אף אחד לא תומך בך. אתה לבד עד הסוף". וגם הקהילה, הוא נזכר במרירות, התרחקה. "חקלאים ממטולה – אנשים חשבו שאולי אנחנו מעורבים, אולי יש לנו חשבונות בעולם התחתון. זו השפלה שאי אפשר לתאר".
הם לא נכנעו. לא שילמו. שיקמו, חידשו, יצאו לעונה הבאה בשליש מכושר העבודה, מתוך אמונה שמי שלא משלם – לא יחזרו אליו. אבל הם חזרו. 16 שנה, זמן ארוך מדי, חיו תחת איום מתמשך, צל קבוע. "ברגע שחודרים אל המרחב הפרטי שלך", אומר גידי בשקט, "אתה לעולם תרגיש מאוים".
הקומביין שהצית את המרד
בשנת 2022 חזרו המחבלים. שני רכבי שירות של החברה עלו באש. ב־2023 הצתה ביד גסה שהיוותה את נקודת המפנה: קומביין לקטיף אפונה, ארבעה מיליון שקל, נשרף כליל. "פה אמרנו 'עד כאן'", אומר יריב, והשם של הארגון נולד מן המשפט עצמו. "אנחנו לא מוכנים לחיות תחת השלטון הזר הזה. כי כרגע אנחנו חיים בגליל תחת שלטון זר".
הוא התייעץ עם חבר, ישראל חסון, סגן ראש השב"כ וח"כ לשעבר. העצה הייתה פשוטה ונוקבת: צא בפנים גלויות, תצביע עליהם בלי מורא, ומצא עוד עשרה אנשים שאכפת להם. וכך, מספר חודשים לפני שפרצה מלחמת 'חרבות ברזל', קמה "עד כאן". עשרה חקלאים ובעלי עסקים אחרים התכנסו סביב שלושה עקרונות שהפכו למנטרה: לא משלמים, מתייצבים בפנים גלויות, וביחד. "אם פגעו ביריב", מסביר גידי, "זה כאילו פגעו בכל אלפי החברים של ההתארגנות". היום, אומרים השניים, יש לתנועה עשרות אלפי אוהדים בכל רחבי הגליל – בלי כרטיסי חבר, בלי מימון, רק רוח.
"אם פגעו בחבר אחד, זה כאילו פגעו בכל אלפי החברים של ההתארגנות. היום, יש לתנועה עשרות אלפי אוהדים בכל רחבי הגליל, ללא מימון וללא רווח"
איך עובדת מכונת הסחיטה
בזמן שאנחנו פוסעים בין הקלחים, גידי משרטט את האנטומיה של הטרור הכלכלי. זה לא רק חקלאים – זו מורה במגזר הערבי שמשלמת 2,000 שקל בחודש מתוך משכורת של 8,000 שקלים, כדי שלא יפגעו בילדיה. זה קבלן שמעביר בהוראת קבע 15 אלף שקל דמי 'פרוטקשן' בחודש לסניף בנק במרכז הארץ. "הם מחברים אותך לחברת שמירה פיקטיבית", הוא מסביר. "עורך דין יהודי הוא הבעלים של החשבון וגם של 'חברת השמירה' – בלי עובד אחד, בלי שומר אחד. הוא מוציא לך חשבונית כאילו אתה משלם על אבטחה".
ויש המשך. "בהתחלה הם רק גובים", אומר יריב. "אחרי שנה־שנתיים הם באים ואומרים: מהיום אני גם שותף בעסק שלך, חמישה אחוז. כל האחריות עליך – והרווח אצלי". הוא מחייך מרירות. "מה רע בפרנסה כזאת?" שיתוף הפעולה המשומן ביותר במדינה, אומרים שניהם, הוא דווקא זה שבין פושעים יהודים לפושעים ערבים. "שם", אומר גידי, "יש פריחה".
24 כדורים
המחיר האישי שיריב משלם רק גדל. לפני חודש בלבד ירו 24 כדורים לעבר רכב של החברה. יומיים אחר כך, הוצתה מכונית נוספת. "הפעם זה בגלל שאני הפנים של ההתארגנות", הוא אומר בלי להניד עפעף. "הם סימנו אותי. מנסים לסתום לי את הפה". ובכל זאת הוא לא מוכן לרדת מזה. "אני יכול לקנות שקט בשנייה אחת. הם מוכנים אפילו לשלם לי כדי שארד מזה. אבל אני בן מטולה – לא מפחידים אותי. סבא שלי הגיע למטולה ב־1896. הוא חשב לשלם 'חַ'אווה'? אני לא יכול להיכנע. אני לא יכול לעלות לקבר של אבא שלי ולהגיד לו שנכנעתי".
המתח הזה, הוא מדגיש, מסוכן מחיזבאללה. "חיזבאללה? שם יש לי מדינה שלמה שעובדת בשבילי – צה"ל, פיקוד העורף, התרעה לפני שמגיע הטיל. אבל פה? אתה קם בבוקר ומוצא רימון תלוי על הדלת, ואתה לבד. זה סרטן עם גרורות, וכולם מפחדים".
ויש עוד דבר אחד שיריב וגידי מתעקשים עליו, אולי החשוב מכל. ההתארגנות חוצה מחנות. "היא מאחדת אנשים מכל הקשת הפוליטית", אומר יריב. "מצפת, מחצור, מקריית שמונה, ממטולה ומיסוד המעלה – אנשים שלעולם לא היינו פוגשים. יש אצלנו ליכודניקים, יש ציונים דתיים, ויש גם שמאלנים. כולנו אנשי ארץ ישראל לא פחות מאף אחד". הוא מספר על רגעים קטנים שמחממים את הלב: "אני עומד ברמזור בקריית שמונה, מזהים אותי, מצפצפים לי – 'תמשיך, אל תוותר'. זו זכות לטפל בתופעה הזאת, ולו רק בזכות התמיכה הזאת".
טעם של אדמה
ואז, באמצע השדה, יריב קוטף קלח, מקלף בידיים מהירות וטועם אותו חי. "אין כמו תירס עכשיו, ככה מהאדמה", הוא אומר, ועיניו נדלקות לרגע באושר פשוט של איכר. ריח מתקתק עולה באוויר. הוא דוחק קלח לידיי, מתעקש. רגע אחד, בתוך כל הקודר, נדמה שהכל בסדר בעולם – שני אנשים בשדה, שקיעה, ותירס מתוק. הוא לא מוותר על הרגע הזה. "לשלם פרוטקשן", הוא אומר ופניו מתקשות שוב, "זה לוותר. ואני לא מוותר".
מרחק נסיעה קצרה, שדה אחר כבר נמסר. "אם אני לא אעבד אותו", אומר יריב ומצביע על המרחב, "יבוא מישהו אחר ויעבד אותו. חקלאות זה שורש שברגע שנעקר – אין מי שישריש אותו מחדש". הוא מזכיר את בן־דודו, עומר וינשטיין ז"ל, שנפל במלחמה לפני שנה וחצי, בעת קטיף תפוחים, רק כדי לא לוותר על יום קטיף אחד. הוא לא ויתר. "חברה שמשלמת פרוטקשן זו חברה חולה. אנחנו לא ניתן לזה לקרות", הוא פוסק.
מה הם מבקשים
מאחורי הרגש עומדת תביעה מסודרת. ההתארגנות פועלת בשלושה צירים: מערך מתנדבים שמתייצב לשמור על בית, עסק או כלי חקלאי עד שהמאוים מתחבר לחברת ביטוח רשמית; איסוף מודיעין על הסוחטים ועל המשלמים; ומאבק ציבורי מול הכנסת, הממשלה וחברות הביטוח. במקרים כמו יקב בכרם בן זמרה, או משפחת סגל מצפת שבבעלותה חברת אוטובוסים – מתוכם נשרפו ארבעה אוטובוסים ורכב יוקרה – המתנדבים התייצבו, הקהילה התכנסה, והסוחטים פשוט לא הגיעו. "בכל המקרים", אומר גידי, "ברגע שיצאו לתקשורת – המחבלים קיפלו את הזנב".
אבל פתרון תקשורתי הוא זמני. את הפתרון האמיתי, מתעקשים השניים, צריכה לתת המדינה. ראשית – לאסוף את הנשק הבלתי חוקי עד הכדור האחרון. שנית – להקים קבינט ייעודי שיתכנס מדי שבוע ויאחד את המשטרה, הפרקליטות, משרד האוצר ורשות המיסים. "בתקופת ממשלת השינוי יואב סגלוביץ' היה פרויקטור לנושא, הושיב שולחן עגול של כל הרשויות, וזה הביא תוצאות", מזכיר יריב, "היום זה לא מטופל באמת". ושלישית, אולי הקריטי מכל – פתרון ביטוחי. כל עוד אדם יודע שתלונה תשאיר אותו בלי ביטוח, עדיף לו לשלם בשקט. "צריך להכות אותם בכיס – חשבונות בנק, רכבים, רדיפה של רשות המיסים. שם הם נשברים", טוען יריב.
רוחה של הסבתא
לפני שאנחנו עוזבים, יריב מבקש להשמיע שיר ישן שכתבה סבתו לפני 60 שנה. "חץ פה זורעים, מסכת בימים ובלילות", הוא משמיע את קולה של הסבתא, "מערב עד בוקר, מבוקר עד ערב… הזורעים במרום, יאיר הירח, טרקטור שם חורק…". קולו מתרכך. "מה שאני בא להעביר בזה", הוא אומר, "זה שחקלאות היא דרך חיים. משהו שאתה יונק אותו, ואנחנו ינקנו אותו עוד מהסבתא".
השמש נוגעת ברכס. ה'סילברדו' מחכה בקצה השדה, מאובק וסבלני. יריב פורש ידיים אל המרחב הזהוב כולו – אל התירס, אל ההרים, אל המכולות הגדושות – ומסכם בפשטות של אדם שאיבד את הזכות לפחד. "ריבונות זה לא רק ביהודה ושומרון", הוא אומר, "זה גם פה. כל עוד יש גדר ומצלמה – נכשלנו. אנחנו לרשות עם ישראל, לא נגד אף אחד. אבל מי שיעבור בשדות האלה אחרינו – צריך לדעת שלא ויתרנו על אף קלח".
ואז הוא נכנס לטנדר, מתניע ויוצא – הכי מוקדם בבוקר, הכי מאוחר בלילה, כמו תמיד. מאחוריו נשארים השדה, השקיעה, ועקבות צמיגים בבוץ. עד כאן, אומרים העקבות. עד כאן ולא הלאה.
