ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשות מטות-מסעי חותמות את ספר במדבר ומסכמות את 42 מסעותיהם של בני ישראל במדבר. לכאורה, זוהי רשימת תחנות גיאוגרפיות יבשה. אולם, התורה מלמדת אותנו שאין אלו רק מקומות על מפה, אלא תחנות בנפש. כל מסע הותיר חותם, כל עיכוב עיצב את העם, וכל התקדמות הכשירה אותו לקראת הכניסה לארץ.
אולי משום כך התורה אינה מסתפקת בתיאור היעד. היא בוחרת להקדיש פרק שלם לדרך. בעולם המקדש הצלחות מהירות, התורה מזכירה שהאדם איננו נבנה ברגעי השיא בלבד. הוא נבנה דווקא בצעדים הקטנים, בהתמודדויות, בהחלטות ובנאמנות לערכים גם כאשר הדרך ארוכה.
שלמה ארצי הביא פעם מדבריו של אדם אלמוני שכתב לו: "יש מקומות שבהם המוזיקה אינה מתחילה בתו הראשון, היא מתחילה הרבה לפניו – בחצר הפנימית בפאס, בסמטה בסביליה, בבית כנסת במרקש או בסלון קטן באשדוד שבו סבא מנגן והנכד מקשיב". זוהי תמונה יפה גם למסעות בני ישראל. הכניסה לארץ אינה מתחילה בירדן אלא הרבה קודם – ביציאת מצרים, במעמד הר סיני, בכישלונות, בנפילות ובתקומות שבדרך. גם בחיינו, הרגעים הגדולים מתחילים שנים לפני שהם מתרחשים.
גם החינוך פועל בדרך זו. קל לדבר על ציונים, הישגים ומבחנים, אך הם אינם תכלית החינוך. המשבר האמיתי של מערכת החינוך, כפי שפורסם לאחרונה, אינו מבחני פיזה ואף לא המחסור במורים, אלא הוויתור על השאלה הפשוטה: איזה אדם אנחנו מבקשים לגדל? ההוצאה המחודשת של ספרו של עמנואל קאנט "על החינוך" מזכירה שחינוך אינו רק הקניית מיומנויות, אלא עיצוב האדם לחירות, לאחריות ולשיפוט מוסרי. כאשר בית הספר מפחד לדבר על דמות האדם הראוי, הוא מותיר את מלאכת העיצוב בידי כוחות אחרים, שאינם בהכרח מחויבים לטובתו של הילד.
האחריות הזו איננה מתבטאת רק ביחס שלנו לעצמנו, אלא גם באופן שבו אנו פוגשים את האחר. פרופ' ניסים מזרחי ניסח זאת באופן מדויק: "ברגע שמחנה זהותי עושה צעד שנראה בעיניו ראשוני בדרך להגשמת החזון שלו, הוא מעורר חרדה בקרב המחנה השני". הדברים הללו אינם מתארים רק את החברה הישראלית, הם מתארים תופעה אנושית רחבה: כאשר הפחד מנהל אותנו, אנו מפסיקים לראות בני אדם ומתחילים לראות מחנות.
מול מציאות זו מציבה התורה מודל אחר. בני גד ובני ראובן מבקשים להתיישב בעבר הירדן, אך משה אינו בוחן רק את רצונם אלא בעיקר את אחריותם. האם תהיו שותפים למאבק של כלל ישראל? האם טובת הכלל קודמת לנוחות האישית? רק לאחר שהם מתחייבים לצעוד עם אחיהם, הם זוכים לנחלתם. המסר ברור: חברה אינה מתקיימת כאשר כל אחד דואג רק לחלקת האדמה שלו, אלא כאשר כל אחד מוכן לשאת גם במשאו של האחר.
אולי משום כך מרגשת כל כך עדותה של ד"ר יפעת קורמן, פסיכולוגית קלינית המתגוררת בקנדה. היא מספרת שבארוחות ערב משותפות של יהודים ולא-יהודים, נשאלת לעיתים שאלה מצמררת: "אתה תחביא אותי?" ולא, היא אינה נאמרת בהומור. די במשפט הקצר הזה כדי להבין עד כמה הצורך בביטחון, בשייכות ובערבות הדדית עדיין חי ופועם גם בדורנו. השאלה איננה רק אם יהיה מי שיסתיר אותנו בשעת סכנה, אלא האם אנו בונים כבר היום חברה שבה איש אינו נשאר לבדו.
לשם כך דרושה גם ענווה מחשבתית. המשוררת הפינית אווה קילפי כתבה: "אני מחבבת אנשים שדעתם פתוחה. אנשים המסוגלים לומר: 'מה? באמת? בחיי? ממש לא ידעתי, זה בכלל לא עלה על דעתי'. דלת פתוחה היא יותר מחוכמה, יותר מלהיות צודקים, יותר מ'אני הרי אמרתי' ומ'ידעתי כבר בשנת…'". זוהי אולי אחת המידות החשובות ביותר במסע החיים. מי שסבור שכבר הגיע אל היעד מפסיק ללכת. מי שמוכן ללמוד, להקשיב ולהשתנות – ממשיך לצמוח.
כך גם מסתיים ספר במדבר. לא בניצחון גדול ולא בחגיגת כיבוש הארץ, אלא בעמידה על סיפה. התורה מלמדת אותנו שהחיים הם מסע מתמשך של למידה, אחריות ותיקון. אולי משום כך מהדהדות כל כך מילותיה של ענת קוריאל:
"אני רוצה לתקן עוולות,
להצמיח גבעול מתוך אדמה חרוכה…
שאנשים יחייכו חיוכים אמיתיים
ויהלכו בלב קל…
ותמיד יהיה מישהו שזקוק לחמלה.
אני חולמת להחיות ולהיטיב – ומתעוררת."
זהו גם המסר הגדול של מטות-מסעי. להיות נאמנים למילה שלנו, לשאת באחריות כלפי החברה שסביבנו, להישאר פתוחים ללמידה ולהאמין שגם לאחר מסעות ארוכים ומפרכים אפשר להצמיח גבעול חדש מתוך אדמה חרוכה. משום שבסופו של דבר, לא רק הארץ שאליה מגיעים מעצבת את האדם – אלא הדרך שבה בחר ללכת אליה.
