שני טיפוסי מנהיגות

משה קורֵס בפרשה שלנו. זהו השפל הרגשי הקשה ביותר הפוקד אותו בכל שנות מנהיגותו. שמעו את דבריו אל ה':

לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו? מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי (במדבר יא, יא–טו).

מצוקתו נראית חסרת כל פרופורציה למה שגרם לה. הרי העם התלונן כבר פעמים רבות. הפעם הזאת נראית כעוד אחת מהן. במקרים הקודמים, משה לא ביטא ייאוש כמו שביטא הפעם. בדרך כלל, כשמנהיגים נתקלים במשברים חוזרים ונשנים, הם מתחשלים ממשבר למשבר. הם לומדים איך להגיב, איך להתמודד. הם מפתחים חוסן, מגדלים עור עבה. הם מנסחים לעצמם אסטרטגיות של התגברות. מדוע אצל משה קורה ההפך – כאן, וגם בפעמים הבאות בספר במדבר?

תובנה מרתקת מציעה כאן עבודתו החדשנית של פרופ' רונלד חפץ, מייסד-שותף וחבר הנהלה במרכז למנהיגות ציבורית שבבית הספר לממשל ע"ש ג'ון קנדי באוניברסיטת הרווארד.[1] חפץ מבחין בין אתגרים טכניים לאתגרים הסתגלותיים. באתגר טכני, לך יש בעיה ולזולתך יש פתרון. אתה חולה, ולכן אתה הולך אל הרופא, הוא מאבחן את המחלה ורושם גלולה. לך נשאר רק למלא את הנחיותיו.

אתגרים הסתגלותיים הם אחרים. הם צצים כאשר אנחנו חלק מהבעיה. אתה חולה, אתה הולך אל הרופא, והוא אומר לך: אני יכול לתת לך גלולה, אבל האמת היא שאתה צריך לשנות את אורח החיים שלך. אתה סובל מעודף משקל, אתה לא בכושר, אתה ישן מעט מדי ונתון ללחץ רב מדי. גלולות לא יעזרו לך עד שתשנה את אורח חייך.

מנהיגות מסתגלת דרושה כשהעולם משתנה, הנסיבות אינן עוד כפי שהיו, ומה שעבד פעם כבר אינו משיג תוצאות. לדברים כאלה אין תיקון מהיר. אין להם גלולת פלא, ומילוי פשוט של הנחיות אינו מספיק. אנחנו צריכים להשתנות. ונוסף על כך, המנהיג אינו יכול לעשות זאת בשבילנו. הוא צריך לעודד אותנו, אבל אנחנו חייבים לקום ולעשות.

ההבדל היסודי בין ספרי שמות ובמדבר הוא שבספר שמות משה נדרש למנהיגות טכנית. בני ישראל משועבדים? ה' שולח אותות ומופתים ואת עשר המכות, ובני ישראל נפדים. הם צריכים לברוח ממרכבות פרעה? משה מרים את מטהו וה' קורע את הים. הם רעבים? ה' שולח להם מָן מהשמיים. הם צמאים? ה' מוציא להם מים מהסלע. בכל פעם שיש להם בעיה, המנהיג, משה, וה' עימו, מספק להם את הפתרון. העם אינו צריך להתאמץ כלל.

בספר במדבר המשוואה אחרת. בני ישראל השלימו את החלק הראשון במסעם. הם עזבו את מצרים, הגיעו להר סיני, ובאו בברית עם ה'. עכשיו הם בדרכם לארץ המובטחת. תפקידו של משה אחר עכשיו. לא עוד מנהיגות טכנית נדרשת ממנו עתה, אלא מנהיגות מסתגלת. עליו לגרום לעם להשתנות, לנהוג באחריות, ללמוד לעשות דברים בעצמם מתוך ביטחון בה', ולהפסיק לסמוך על ה' שיעשה את הדברים בשבילם.

משה מבין זאת. ודווקא משום כך הוא כה מתוסכל כשהוא רואה שהעם לא השתנה כלל. הוא צריך ללמד אותם להסתגל, אבל הוא מרגיש – בצדק, כמתברר – שהם פשוט אינם מסוגלים לשנות את דפוס התגובה שלהם, דפוס שעיצבוהו שנים על שנים של עבדות. הם פסיביים ותלותיים.

קשה היא המנהיגות המסתגלת. אנשים מתנגדים לשינוי. הם עורמים בפניו מכשולים. משה, בגדולתו של אדון הנביאים, מבין את כל זאת באינטואיציה. מכאן הייאוש שלו ושאיפת המוות. קל הרבה יותר להיות מנהיג טכני מלהיות מנהיג הסתגלותי. קל להשאיר את המלאכה לא-לוהים; קשה להבין שא-לוהים קורא לנו לקחת אחריות, להיעשות שותפיו במעשה הגאולה.

כמובן, התורה אינה מותירה את הדברים במצב הזה. ביהדות, הייאוש לעולם אינו סוף פסוק. ה' מעודד את משה, אומר לו לגייס 70 זקנים שיחלקו עימו את משא המנהיגות, ונותן לו כוח להמשיך הלאה. מנהיגות מסתגלת היא, בעיניים יהודיות, צורת המנהיגות הנעלה ביותר.

———–

[1] רונלד חפץ ומרטי לינסקי, מנהיגות במבחן: להוביל שינוי ולהישאר בחיים, מאנגלית: דרורה בלישה, תל-אביב: משכל, 2007; Ronald Heifetz, Leadership Without Easy Answers, Harvard University Press; Ronald Heifetz, Marty Linsky and Alexander Glashow, The Practice of Adaptive Leadership: Tools and Tactics for Changing Your Organization and the World, Harvard Business Press.