דואן שמולי אביטל (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)
"הקושי של ילדים ובני נוער להתקרב לשלושת השבועות, נעוץ בפער העמוק בין הוויה היסטורית לבין מציאות חיים תוססת: עבור ילד או נער, החורבן הוא משהו רחוק, בעוד העולם מסביב משדר אקשן, קלילות וסיפוק מיידי", מסביר אבינועם הרש, מחנך בישיבה תיכונית ידועה בפתח תקווה, מגיש את פינת החינוך ב'כאן מורשת' ומעביר הרצאות למורים, הורים ונוער. "'בין המצרים' נתפס לעיתים כעוד רשימת איסורים טכניים שמנתקת מהכיף של החופש הגדול, ולא כסיפור חיים. החסר בבית המקדש לא נחווה כ'חור' ביומיום, כי יש לנו מדינה, צבא וכלכלה משגשגת.
"כשאנחנו מציגים את התקופה כזמן של אבל יבש על אירוע שקרה לפני אלפיים שנה, אנחנו מאבדים את הנוער. זה גורם לכך שהחיבור נתקע, כי לא תרגמנו את הכאב ההיסטורי לשאלה אקטואלית של זהות, חברה ומשמעות קיומית במדינת ישראל", הוא מציין.
ד"ר ניצה דורי היא אשת חינוך, מרצה לחינוך לגיל הרך, חוקרת ספרות ילדים ויהדות, ומנחת קבוצות הורים ואנשי חינוך. היא משלבת בין עולם ההתפתחות הרגשית של הילד לבין מקורות היהדות, מתוך תפיסה שהמסורת היהודית אינה רק סיפור של העבר אלא מצפן לחיים בהווה.
היא מחזקת את דברי אבינועם. "הקושי הוא טבעי לחלוטין", היא אומרת. "ילדים ובני נוער חיים בעולם של כאן ועכשיו. ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם מכוונת למה שהם רואים, חווים ומרגישים באופן ישיר. חורבן בית המקדש התרחש לפני כמעט אלפיים שנה. אין להם זיכרון אישי ממנו, ולעיתים גם אין להם מושגים מוחשיים שיסייעו להם להבין מה בדיוק אבד. בנוסף, אנו חיים, ברוך ה', בתקופה שבה עם ישראל שב לארצו, ירושלים בנויה, ויש תחושת עוצמה לאומית. ילד שמסתכל סביבו רואה מדינה יהודית, דגל, צבא, שפה עברית. הוא שואל בצדק: אם הכל קיים, על מה בדיוק אנחנו מתאבלים? זו שאלה עמוקה מאוד".
"לדעתי, האתגר החינוכי איננו לגרום לילד להרגיש עצב מלאכותי על אירוע היסטורי, אלא לעזור לו להבין שהאבל על החורבן מבטא געגוע לעולם מתוקן יותר", היא מוסיפה ומחדדת. "לא רק לבניין אבנים שנחרב, אלא לערכים שנפגעו: אחדות, קדושה, נוכחות אלוקית גלויה, צדק חברתי ואחריות הדדית".
שניכם עוסקים בחינוך במשך עשורים. ראיתם שינוי מרכזי בגישה החינוכית לנושא?
אבינועם: "בהחלט. אם בעבר הגישה נשענה על 'הפחדה' או העברת ידע פרונטלית יבשה על היסטוריה ודינים, היום יש תנועה לעבר חינוך חווייתי ורגשי. המוקד עבר מ'מה קרה שם' ל'מה זה עושה לנו כאן'. מחנכים היום מבינים שהתלמידים צריכים רלוונטיות. אנחנו לא מדברים על חורבן כנוסטלגיה, אלא כביטוי לערעור החוסן החברתי, לפירוד ולשנאת חינם, שכולם נוכחים בפיד של כל נער. הדיון עבר מאבלות על אבנים שנפלו, להתבוננות בשיח הציבורי, בשבריריותה של האחדות ובאחריותנו המשותפת לבנות כאן משהו עמוק ומשמעותי יותר. זהו שינוי מגישה של ציות לגישה של חיפוש משמעות".
ד"ר דורי: "בהחלט. בעבר החינוך נטה להתמקד בעיקר בהעברת מידע היסטורי: מתי נחרב הבית, מי החריב אותו, אילו אסונות אירעו בתקופה זו וכדומה. כיום יש מעבר משמעותי משיח של ידע לשיח של משמעות. אנשי חינוך מבינים שילדים אינם מתחברים לתאריכים אלא לסיפורים, לרגשות ולחוויות. במקום לשאול רק 'מה קרה?', אנחנו שואלים גם 'מה זה אומר לנו היום?' אם בעבר ניסו לעורר הזדהות דרך תיאורי חורבן, כיום יש ניסיון לחבר את הנושא לעולמם של הילדים: למשפחה, לחברות, לשייכות ולתחושת בית. זה גם עולה בקנה אחד עם תפיסות חינוכיות עדכניות המדגישות למידה רגשית-חברתית. ילד יתחבר לחורבן כשהוא יבין מה המשמעות של אובדן בית, של פירוד, של ריב בין אחים, של קהילה שמתפרקת. דוגמאות לא חסרות, לצערנו – החל מבתים שנהרסו במלחמות, דרך אובדן בתים בגוש קטיף, וכלה בבתים בהם הילדים חווים גירושי הורים".
גשר עדין בין עבר להווה
כדי לתווך לילד מושגים 'מפוצצים' כמו 'פריצת חומות', 'עבודת קורבנות', ו'בתי מקדש', השניים משתמשים בטכניקת האנלוגיה לעולם המוכר של הילד. "'חומות' הן לא רק לבנים, אלא הגבולות ששומרים עלינו כחברה: מה אסור ומה מותר, מה הופך אותנו לקהילה ולא לאוסף של אינדיבידואלים", מפרט אבינועם. "'בית מקדש' הוא המקום שבו נפגשים שמיים וארץ, מקום של שיא בחיבור בין אדם לאלוקיו ולחברו. במקום לדבר על קורבנות כטכניקה של שחיטה, אני מדבר על עבודת הקרבה: היכולת להקדיש מהזמן, מהאנרגיה ומעצמך למשהו גדול ממך. כשאנחנו מתרגמים מושגים למעשים שקשורים לבניית אמון וחיבור, הילד מבין את החורבן כפגיעה בבית שלו, לא רק כעמוד בלוח השנה".
ד"ר דורי מציגה שיטה דומה: "חורבן – אם ילד בנה מגדל מקוביות או ארמון בחול והשקיע בו הרבה, ואז הוא נהרס, הוא מרגיש אכזבה וכאב. משם אפשר להסביר שבית המקדש היה הבית הרוחני של כל עם ישראל. פריצת חומות – אני מסבירה שחומה היא כמו גדר ששומרת על הגן או על הבית. כאשר פורצים אותה, כבר אי אפשר להגן על מי שבפנים. בית המקדש – לא כ'מבנה עתיק', אלא כמקום שבו כל עם ישראל הרגיש קרוב לקב"ה. מקום של תפילה, אחדות, שמחה וקדושה. פסלים ועבודה זרה – לילדים צעירים אפשר להסביר שבעמים הקדומים היו אנשים שחשבו שחפצים יכולים להיות אלוהים, ואילו עם ישראל למד להאמין בקב"ה שאינו גוף ואינו דמות הגוף. קורבנות – זה מושג מורכב. אני מדגישה שהמילה 'קורבן' באה מהמילה 'קרבה'. זו הייתה הדרך שבה אנשים ביטאו את הרצון להתקרב לקב"ה בזמנים ההם. כיום אנו מתקרבים אליו באמצעות תפילה, מצוות ומעשים טובים. העיקרון הוא לא להעמיס פרטים אלא לבנות גשר בין המושג העתיק לבין חוויית החיים של הילד", היא מסכמת.
להפוך את הנושא לחי ורלוונטי
ספיר שפרבר, בעלת תואר B.A בחינוך מיוחד ותקשורת מאוניברסיטת בר אילן, כיום עובדת במרכז עבודה שיקומי בגבעתיים, מע״ש גבעתיים, עונה תחת שני כובעים – גם כמדריכה לשעבר של שבט של ילדים עם צרכים מיוחדים בסניף בני עקיבא גני תקווה, וגם כמי שעבדה כמורה בבית ספר.
"גם לדעתי, הקושי של ילדים להתחבר לנושא נובע בעיקר מהמרחק, גם בזמן וגם בתוכן", היא מסבירה. "עבור ילדים ובני נוער, חורבן בית המקדש הוא משהו שקרה לפני אלפי שנים, ולכן לא תמיד ברור להם למה זה אמור לגעת בהם היום. בנוסף, הרבה מהמושגים של התקופה, כמו אבל לאומי, ציפייה לגאולה או שנאת חינם, נשמעים להם מופשטים ורחוקים מהחיים שלהם. אם לא מתווכים להם את זה דרך העולם שהם מכירים – חברים, כיתה, משפחה, תחושת שייכות או קונפליקטים חברתיים – זה נשאר בגדר עוד נושא ביהדות ולא משהו חי ורלוונטי. דווקא בגלל זה אני חושבת שצריך לחבר את ימי בין המצרים לשאלות של אחדות, פירוד, אחריות חברתית ותיקון".
מה ההבדל בהנגשת התכנים האלה לחינוך רגיל מול חינוך מיוחד?
"בחינוך מיוחד נדרשת הרבה יותר התאמה של התוכן ליכולות השפתיות, הרגשיות והקוגניטיביות של הילד. אם בחינוך רגיל אפשר לעיתים להישען על שיח מופשט יותר, בחינוך מיוחד צריך לפרק את המושגים לשפה פשוטה, מוחשית ונגישה. הרבה פעמים התיווך נעשה דרך סיפורים, תמונות, משחקי תפקידים, המחשות ודוגמאות מהחיים של הילד עצמו. בנוסף, חשוב מאוד לשים לב לקצב, לריכוז, לרמת ההבנה וליכולת של הילד לעבד רגשית את מה שהוא שומע. בעיניי, בחינוך מיוחד אי אפשר להסתפק רק בללמד תוכן, צריך כל הזמן לחשוב איך להפוך אותו לחוויה שהילד יכול להבין, להרגיש ולהתחבר אליה באמת".
גם ספיר ממירה את המושגים הארכאים והכבדים של חורבן, חומות וקורבנות – לעולם המוכר והפשוט של הילד, כשהעיקרון זהה: לתרגם לילד מושג גדול לסיפור, רגש או חוויה שילד מסוגל להבין, ככה שזה כבר לא נשמע לו זר.
"חורבן אפשר להסביר דרך תחושה של משהו חשוב שנשבר, נהרס או נלקח, כמו מקום אהוב, משחק משמעותי או קשר עם חבר", היא מדגימה. "חומות אפשר לתרגם להגנה ולגבולות ששומרים עלינו, ולדבר על מה קורה כשמשהו שמגן עלינו נפרץ. את בית המקדש אפשר להציג כמקום מאוד מיוחד וחשוב לעם ישראל, מקום של תפילה, קדושה, שייכות וחיבור. גם מושגים רחוקים יותר כמו קורבנות אני מנסה להסביר דרך רעיון של תודה, בקשה, סליחה או רצון להתקרב לה׳, רק בדרך שבה עשו את זה פעם".
הגישה היא זהה גם מול הנער המתבגר – לדבר מתוך העולם שלו: "הדרך היא לא להתחיל מהאירוע ההיסטורי עצמו, אלא מהחיים שלהם היום", מסבירה ספיר. "אם מדברים על שנאת חינם, אפשר לדבר על ריבים בכיתה, על חרם, על שיפוטיות או על תחושת פירוד בין ילדים. אם מדברים על חורבן, אפשר לדבר על מה קורה כשמשהו מבפנים נשבר, בקשר, במשפחה, בחברות או בקבוצה".
איך עונים לילד על השאלה: "למה שאתאבל או אצום על משהו שלא הכרתי ולא באמת חסר לי?"
אבינועם: "זו שאלה מצוינת ומעוררת כבוד. אני עונה להם: אתם צודקים, אתם לא מכירים את החסר כי אתם חיים בתקופה של שפע וגאולה יחסית. אבל הזיכרון הוא לא רק טכני, הוא שריר של זהות'. האבל הוא לא על הלבנים, אלא על האידיאל שחסר בעולם. כמו שאנחנו מציינים ימי זיכרון לאנשים שלא הכרנו, כך אנחנו מציינים את החורבן כדי להזכיר לעצמנו מה אנחנו שואפים להיות: חברה שבונה בתים ולא הורסת אותם. הצום הוא לא עונש, אלא כלי שמאפשר לנו לעצור לרגע את דהירת היומיום ולשאול: האם הבית שאנחנו בונים היום הוא בית של אחדות, או שאנחנו, חלילה, במו ידינו, פורצים את החומות?"
ד"ר דורי: "אני חושבת שזו אחת השאלות החשובות ביותר. אפשר לומר לילד: 'אתה צודק. קשה להתגעגע למשהו שלא הכרת', ואז להוסיף: 'גם אנחנו לא מתאבלים רק על בניין שלא ראינו. אנחנו מתאבלים על דברים שאנחנו עדיין מרגישים שחסרים בעולם: פחות שנאה, יותר אחדות, פחות מלחמות, יותר שלום, פחות פירוד ויותר אהבת ישראל'.
"אפשר להביא דוגמה משפחתית", מוסיפה ד"ר דורי. "ילד לא הכיר סבא או סבתא שנפטרו לפני שנולד, ובכל זאת הוא שומע סיפורים עליהם ומבין שהם חלק מהמשפחה שלו. כך גם בית המקדש הוא חלק מהסיפור המשפחתי של עם ישראל. הצום והאבל אינם רק זיכרון היסטורי; הם תזכורת לאחריות שלנו לבנות עולם טוב יותר. חז"ל אמרו: 'כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו'. כלומר, השאלה אינה רק מה איבדנו אז, אלא מה אנחנו יכולים לתקן היום".
פאזל של אחדות
אז איך בתכל'ס מחברים את התלמידים, החניכים והילדים לחורבן בתי המקדש? השלושה ממליצים לעבור מהרצאות למעורבות שיוצרת חוויה, ומציגים שלל דרכים ליישום בשטח.
אבינועם מציע פעילות הנקראת "מיפוי חומות": "יוצאים לסיור שכונתי או בית-ספרי, ומחפשים איפה אנחנו רואים 'פרצות': מקומות שבהם אנשים מבודדים, מקומות של שיימינג, או חוסר סובלנות", הוא מסביר. "אחר כך מתכננים 'פעולת בנייה': יוזמה חברתית קטנה, התנדבות או שיח שמחבר בין קצוות". עוד פעילות שהוא ממליץ היא יצירת 'קפסולת זמן': "לשאול את התלמידים: מה הייתם רוצים שיישמר בבית המקדש של המאה ה-21, בית שמאחד את כל חלקי העם? פעילויות שמעבירות את הכוח לידי התלמידים הופכות את האבל הפסיבי לעשייה אקטיבית, כזו שנותנת להם תחושת שליחות בבניית הבית המודרני".
ספיר מאמינה בפעילויות כמו משחקי תפקידים, כרטיסיות דילמה, יצירה, כתיבה אישית, סיפורים, שיח קבוצתי או צפייה בסרטון קצר שמעורר מחשבה. "אפשר לעשות פעילות עם פאזל שבו כל ילד מקבל חתיכה אחת, ויחד הם מרכיבים תמונה שלמה", מציעה ספיר. "בשלב מסוים, אפשר להוציא חתיכה אחת או כמה חתיכות ולשאול מה קורה לתמונה כשחלק אחד חסר, ואיך אפילו פרט קטן משפיע על כל השלם. דרך הפעילות הזאת אפשר לדבר עם הילדים על כך שכל אדם הוא חלק חשוב בתוך עם, כיתה או קבוצה, וכשחלק אחד חסר, נפגע או מתנתק – משהו בשלמות נפגם.
"כך אפשר לקשר את זה לימי בין המצרים ולרעיון של חורבן בית המקדש, לא רק כמבנה שנהרס, אלא גם כסמל למה שקורה כשאין אחדות, כשיש פירוד וכשלא מצליחים לראות את החשיבות של כל אחד בתוך הכלל", היא מבהירה. "זו דרך מאוד מוחשית ופשוטה להסביר לילדים שגם אם לא רואים מייד את החסר, בלי כל החלקים אי אפשר להגיע לתמונה שלמה. בעיניי, זו המחשה יפה גם לחורבן וגם לתיקון, כי היא מדגישה עד כמה כל אחד משמעותי בתוך הבנייה המשותפת.
"בנוסף, עם בני נוער אפשר לקשר את החורבן ואת שנאת החינם למה שקורה בחברה הישראלית היום, מה מפרק אותנו ומה יכול לחבר אותנו מחדש. ברגע שהתלמיד מבין שהסיפור הזה לא עוסק רק בעבר, אלא גם באיך אנחנו בונים או הורסים חברה בהווה, נוצר חיבור הרבה יותר אמיתי".
ד"ר דורי ממליצה על פעילויות ושיח בהתאם לגילאים: "לילדים צעירים: לספר סיפורים על ירושלים ובית המקדש, לבנות יחד דגם של ירושלים או בית המקדש מחומרים פשוטים, לערוך 'מסע בזמן' ולדמיין כיצד נראתה העלייה לרגל. לשוחח על המושג 'בית' – מה גורם לנו להרגיש בבית ומה קורה כשמאבדים אותו", היא מציעה.
"לילדי בית ספר: אפשר לעסוק בדילמות של אחדות ויחסים בין חברים, ללמוד על שנאת חינם דרך סיטואציות מחיי הכיתה, להכין פרויקט משפחתי בנושא 'מה מחבר את עם ישראל'. עם בני נוער: כדאי לקיים שיח על זהות יהודית, לעסוק בשאלות של אחריות חברתית, לחבר בין אירועי העבר לאתגרים הלאומיים של ההווה, ולעודד מעשי חסד והתנדבות כתגובה חינוכית לחורבן.
"אני אוהבת להשתמש במשפט של הרב קוק: "אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות על ידי אהבת חינם". זהו מסר שבני נוער מבינים היטב. בסופו של דבר, הדרך הטובה ביותר לחבר ילדים לתקופה הזו היא להפוך אותה מתקופה של עצב בלבד לתקופה של תיקון", היא מסכמת.
אפשר למנוע את החורבן הבא
לסיום, יש לכם דוגמה לסיטואציה שבה תלמיד או חניך שלכם חש רגע אמיתי של חיבור למאורעות של שלושת השבועות?
אבינועם: "אני זוכר דיון בכיתה י"א בנושא השיימינג: תלמיד אחד, שהיה בעצמו קורבן להדרה חברתית, אמר פתאום: 'אני מבין עכשיו מה זה חורבן. חורבן זה כשאנשים מסתכלים עליך ולא רואים אותך, כשהחברה מחליטה שאתה לא שווה'. באותו רגע השתרר שקט מוחלט. הדיון שהיה אמור להיות על ההיסטוריה של טיטוס, הפך לדיון על כבוד האדם, על אחריות אישית ועל הדרך שבה אנחנו מתייחסים לחבר שלצידנו. זה היה רגע מזוקק של חורבן שהופך לבנייה. הנער לא רק למד על העבר, הוא השליך אותו על המציאות שלו, והבין שהאחריות למנוע את החורבן הבא מונחת אצלו בידיים".
ספיר: "אני זוכרת שיחה עם חניך במסגרת חינוכית שבה דיברנו על שנאת חינם ועל המחיר של פירוד בתוך קבוצה. בהתחלה הוא התייחס לזה כאל משהו רחוק ולא ממש קשור אליו, אבל תוך כדי השיחה הוא התחיל לדבר על ריב שהיה לו עם חבר קרוב, ועל זה שהם הפסיקו לדבר בגלל כעס וגאווה. בשלב מסוים, הוא אמר שבעצם גם דברים גדולים נהרסים כשאנשים לא מצליחים לעצור בזמן ולהסתכל אחד על השני אחרת. זה היה רגע מאוד משמעותי, כי פתאום החורבן כבר לא היה עבורו רק סיפור מהעבר, אלא משהו שהוא הצליח להבין דרך החיים שלו עצמו. בעיניי, אלה בדיוק הרגעים שבהם ההיסטוריה מפסיקה להיות רחוקה והופכת לשיעור רגשי, חברתי ואנושי".
ד"ר דורי: "אני זוכרת רגע שנחרת בי במיוחד. לפני שנים נחשפתי לציור של ילד כבן חמש שנעקר מביתו בגוש קטיף. בציור הופיע בית פשוט, אך מה שמשך את תשומת הלב היה הדרך שבה הילד עבר שוב ושוב סביב קירות הבית בצבע כתום – הצבע שהיה מזוהה באותם ימים עם המאבק נגד הגירוש. הוא לא צבע את הבית עצמו, אלא כאילו יצר סביבו שכבות הגנה נוספות, קו על גבי קו. כשמתבוננים בציור כזה, מבינים שילדים אינם תמיד מבטאים את כאבם במילים. דרך הציור הילד כאילו ניסה לחזק את הבית, לשמור עליו, למנוע ממנו להיעלם. הייתה שם כמיהה עמוקה לביטחון, לשייכות ולמקום שהוא שלו. באותו רגע הבנתי שוב שילדים אינם מתחברים לעובדות – הם מתחברים למשמעות.
"עבורי זו הייתה המחשה חזקה לאופן שבו אפשר לתווך לילדים גם את חורבן בית המקדש", מוסיפה ד"ר דורי. "רוב הילדים אינם מסוגלים להתחבר לאבנים שנפלו לפני אלפיים שנה, אבל הם מבינים היטב מהו אובדן בית, מהו געגוע למקום מוכר ומהי תחושת העקירה. כאשר אנחנו מדברים על החורבן דרך החוויה האנושית של אובדן בית ושייכות, ולא רק דרך אירוע היסטורי רחוק, נוצר חיבור רגשי אמיתי. וכשאנחנו מצליחים להפוך את החורבן מסיפור על אבנים שנפלו לסיפור על קשר, שייכות, אהבה ותקווה – נוצר חיבור אמיתי. כפי שאנו מסיימים את מגילת איכה: 'השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם'. החינוך לימי בין המצרים אינו רק זיכרון של מה שהיה, אלא הזמנה לבנות כבר עכשיו את מה שעוד יכול להיות".
