אתם אוהבים לשמוע ביקורת?

חובה על האדם להיות מודע גם לסכנות הגדולות שיש בהתרגשות יתרה מהביקורת עליו

למה שיהיה חשוב לנו מה אחרים חושבים עלינו? יש לכך סיבות רבות. ראשית, זו תכונה אנושית, והרצון להיות אהובים ומקובלים היא תכונה טבעית, שלא ראוי להילחם נגדה. ברם, יש לכך עוד סיבות רבות ומגוונות: בשעה שאנשים חושבים עלינו מחשבות ביקורתיות הדבר מהווה הזדמנות נפלאה אכן לבחון את עצמנו, לראות האם יש צדק בדבריהם, לצאת מהבועה שאנו נמצאים בתוכה ולהתברך מהביקורת ככלי תיקון ושינוי.

המשנה מלמדת כי יש קשר בין רוח הבריות הנוחה מאדם ובין העובדה שרוח המקום נוחה הימנו – "הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ" (אבות ג, י), שכן יש ברוח הבריות הנוחה מעין נבואה, המלמדת את האדם שהוא הולך או לא הולך בדרך נכונה; המחשבות הביקורתיות של אחרים מונעות את יכולת ההשפעה שהאדם רוצה להשפיע ולתקן בעולם, ועל כן אין הוא יכול להתעלם מכך שלא רואים אותו או את דרכו בעין טובה; ובכלל – לא טוב לו לאדם להתגאות ולומר כי אין משמעות לכל מה שנמצא מסביבו. אלו רק חלק מהסיבות שמונעות מהאדם או מתנועה מסוימת להתבונן על מה שנאמר עליהם.

אולם, בד בבד עם החשיבות הזו חובה על האדם או התנועה להיות מודעים גם לסכנות הגדולות שיש בהתרגשות יתרה מהביקורת עליו. בראש ובראשונה מכך שהם עלולים לפעול מתוך מגמה של מציאת חן, ולא מתוך ביקוש האמת. זהו חלק בלתי נפרד מהחובה להתרחק מן השקר ומן הזיוף, ולקיים את דברי חכמינו: "עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו" (נדרים סב ע"א). את האמת צריך לחיות מצד עצמה, ולא לאור הדברים שנאמרים מסביב.

מעבר לכך, יש טעם להתייחס לדברים ביקורתיים כאשר הם עצמם באים ממי שאנחנו מעריכים את ביקורתו. כל התייחסות למחשבה ביקורתית מהווה למעשה הכרה כי לדבריו של המבקר יש ערך, ונכון להקשיב היטב לדבריו. ברם, כאשר הביקורת עצמה באה ממקור לא מוערך ולא חשוב, כמו גם כאשר היא מעשה פוליטי כוחני וכדו' – אין בה טעם של ממש, וחבל להשחית את הזמן להתייחס אליה, ואפילו לבאר מפני מה לא מתייחסים אליה. אלו המצבים שאנו מקיימים את הוראת חכמים (בנושא אחר): "פעמים שאתה מתעלם מהם".

ועיקר העיקרים: לעולם עלינו לזכור כי את הדין והחשבון של דרכנו אנו מחויבים לתת אך ורק בפני ריבונו של עולם. השאלה שאדם ותנועה צריכים לשאול את עצמם היא האם הם עושים את רצון הקב"ה, נענים לציוויו, מקדשים את שמו, דבקים בו והולכים בדרכיו. לא בפני בני אדם אנו עומדים כי אם בפני מלך מלכי המלכים, ואת המעשים צריך לכוון אליו ולא למי שסובר שהוא נציגו עלי אדמות.

(שמות תשפ"ב)