ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)מסתבר שניתן לחזות את העתיד – בעוד 100 שנה לא תהיה ציונות דתית, ובסוף המאה ה-21 כבר נדור פה כ-24 מיליון איש. מה עוד ישתנה במדינה וביהדות? בכתבה שלפניכם
בפתחה של שנה חדשה, ודאי כזו שמסכמת עשור, מצאנו הזדמנות לחזות את השנים הבאות עלינו – לטובה או שלא. לשם כך שוחחנו עם פרופסור דוד פסיג חוקר עתידים, מאוניברסיטת בר אילן.
בחקר העתיד, ענף של תחום אחר במדע המכונה 'חקר מערכות', מנסים להבין את ההיגיון של מערכות ולהשליך מכך על העתיד. לשם כך משתמשים במודלים מתמטיים וסטטיסטיים שמנסים להבין אם יש, למשל, היגיון בדפוסים שחוזרים בכלכלה, בעימותים, או בהתפתחותן של טכנולוגיות, מתקפים אותם ומעריכים את מהימנותם ואז מנסים להבין מה יהיה השלב הבא במערכת.
מאז שהתחום, הקיים כ-100 שנה, החל להתפתח – בסביבות 70% מהתחזיות אכן התממשו, ואנחנו רק בתחילת הדרך בהבנת היגיון של מערכות.
ביקשנו להתמקד בנושא החם של הבחירות האחרונות – 'יהדותה' של המדינה, וכן באופיו של המגזר הדתי לאומי של העשורים הבאים. פרופ' פסיג מסיים כעת לכתוב ספר שעוסק בעתידה של היהדות, במהלכו ניסה להבין אם קיים דפוס מסוים שיוכל להצביע על המגמות העתידיות בזהות היהודית ובנרטיב הדתי. הוא מצא שעד כה היו ארבעה עידנים בזהות היהודית, בהתפתחות ההלכתית, ואנחנו כנראה מסיימים כעת את העידן הרביעי ומתחילים את העידן החמישי.
שלושת העידנים הראשונים ארכו בממוצע כל אחד כ-500 שנה. בסוף כל עידן היו כ-200 שנה של מחלוקות קשות, של עימותים בין זרמים חדשים שצצו לבקרים. בסוף אותם 200 שנים בדרך כלל התרחש אירוע היסטורי גדול, לרוב אסון שלאחריו החל העידן הבא. לכל עידן היה נרטיב דתי אחר, מנהיגים אחרים, מקור סמכות אחר, ודפוסי חיקוי של מנהיגים אחרים.
שופטים ומלכים
לדברי פרופ' פסיג, העידן הראשון של היהדות היה עידן ראשי השבטים והשופטים, שגם הוא הסתיים במלחמות קשות. "בעידן הראשון לא היה בכלל שום שלטון, בבחינת 'איש הישר בעיניו יעשה'. בתקופת השופטים היו במות פולחן לאורך כל ארץ ישראל, לכל שבט היו אמונות ומנהגים אחרים ואפילו זבחו זבחים בכל מיני מקומות שונים, ורבים אפילו עבדו עבודת אלילים. הסיפור של פילגש בגבעה הוא אנקדוטת סיום מאוד מהדהדת של התקופה ההיא, משום שאחריו, השבטים התארגנו וחיסלו כמעט לחלוטין את שבט בנימין. התוצאה הייתה שהם כל כך נבהלו מעצמם, שהם אמרו לשמואל – 'שיטת הממשל של השופטים לא עובדת, אנחנו צריכים מלוכה'. לא הייתה ברירה, ושמואל משח על השבטים את שאול.
"מיד אחרי זה קם דוד, מהפכן גדול, שבעורמה גדולה הצליח לדחוק את שושלת שאול. תפיסת עולמו היתה שהדרך היחידה למסד עם היא לבנות מרכז פוליטי אחד ומרכז דתי עם בית מקדש. בנו, שלמה המלך, המשיך והגיע להישגים מדהימים. אבל 30 שנה בלבד אחרי שנפטר, באו עשרה שבטים ואמרו לבן של שלמה, רחבעם – תקל עלינו, אי אפשר שהטובים בילדינו ישרתו ארבעה חודשי מילואים בשנה כדי להביא ארזים ואבנים עבור שלמה כדי שיבנה את הארמונות שלו בירושלים. רחבעם השיב להם – 'אבי ייסר אתכם בשוטים, אני אייסר אתכם בעקרבים'. התוצאה הייתה מרד בלתי רגיל שלקח כ-200 שנה עם 7 מלחמות אחים. בסופן עשרה שבטים נפרדו טוטאלית משבט יהודה ועשרה שבטים אבדו והתפזרו – בין אם מרצון, בין בהגליות. שבט יהודה, שושלת של מלכים, נשאר לבד, אבל בסופו של דבר גם הם נאבקו זה בזה, עד אשר בא ירמיהו ואמר – 'העסק הזה לא עובד. בואו נקבל את הדין ונצא לגלות'. אבל הם שמו אותו בבית סוהר, הוא היה נחשב שמאלני…", צוחק פרופ' פסיג וממשיך, "רדפו אחריו ולעגו לו. אחרי זמן מה, בבל כבשה והגלית, בעיקר לבבל. הרבה אחרים גלו למצרים והתפתחו 2 מרכזים יהודיים – בבבל ובמצרים. חלק קטן נשאר בישראל, אבל זה היה סוף העידן השני של שיטת הממשל המלוכנית שהביאה אסונות מהדהדים על העם היהודי. 40 שנה אחרי חורבן בית ראשון באה הצהרת כורש שאמר שמי שרוצה לעלות לארץ רשאי, והורה לעזור לבנות מחדש את בית המקדש. מתוך כמיליון וחצי איש שהיו בבל, רק 40 אלף איש הסכימו לעלות".
הלכו אחרי האב
בעידן השלישי, שיטת הממשל הייתה כהונה. הכהנים, שהיו הדמויות בעלות הסמכות הדתית, שינו הלכות, דוגמת הלכה חשובה לפיה לא הולכים אחרי אב בהגדרת היהדות אלא אחרי אם. "לא מעט כהנים באותם ימים בישראל היו נשואים לגויות ועזרא שינה את זה, כנגד כל הכהנים – זו הייתה מהפכה אדירה. בתקופת שיטת הממשל הכהנית, קמו מנהיגים ומשפחות כהונה שניסו לבנות מדינה ולהחזיר עטרה ליושנה, אבל תוך כדי היו מלחמות ורציחות עד שבסופו של דבר הכהנים הפכו למושחתים גם בבית המקדש, והתוצאה היא שקמו קבוצות קטנות שרצו לשלוט עד שבאו הרומאים והגלו את מי שנשאר", מתאר פרופ' פסיג.
העידן הרביעי מיוחס לתקופה של הרבנים, שביקשו השכלה ודרשו כי רק מי שיוכיח שהוא מנהיג עם ידע וסמכות שניתנה לו מאחרים – ולא בירושה מאביו, יוביל את העם. "זו הייתה מהפכה בלתי רגילה בזהות היהודית. התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, שביניהם הבדלים גדולים מאוד, הם התוצאה של המהפכה הרבנית. כל ההלכות והסייגים שאנחנו מכירים כיום נוסחו אחרי תקופת הכהונה, חלקם בירושלים וחלקם בבל. הייתה מחלוקת קשה מאוד בין מי שנשארו בארץ ובין אלו שגלו לבבל. אבל אנחנו נמצאים כבר 1800 שנה מאז מרד בר כוכבא. אחרי החורבן ניסו עוד איך שהוא לחזור אבל באו אחרי זה הרומאים וחיסלו את מי שנותר בישראל", מספר פרופ' פסיג.
"בעוד 100 שנה לא יהיו התנועות והזרמים ביהדות כפי שאנחנו מכירים אותם היום. לא תהיה ציונות דתית, לא יהיו חרדים, לא יהיו חסידים כפי שאנחנו מכירים אותם היום, יהיו תנועות חדשות"
רוב יושביה עליה
כעת, אנחנו נמצאים בתום התקופה הרבנית, שהחלה להסתיים לפני כ- 200 שנה.
פרופ' פסיג: "בתקופת האמנציפציה קמה בתוך היהדות התנועה הרפורמית שנוסדה ב-1810 וטענה שהיהדות הרבנית אינה היהדות המקורית, אלא יהדות שהתפתחה וצריך לעשות עוד תהליך של התפתחות. אחריה קמה בארה"ב התנועה הקונסרבטיבית ב-1890 ואחריה קמה התנועה הציונית שאמרה – 'תעזבו את היהדות, האמונה ותפילת "ותחזנה עינינו בשובך לציון", ניקח את גורלנו בידנו ונבנה בית לאומי'". 200 השנים האחרונות של העידן הזה הגיעו אל סופן ממש בימים אלה כאשר בפעם הראשונה מאז חורבן בית ראשון, הקהילה היהודית הגדולה ביותר חזרה לשכון בארץ ישראל – כיום 46% מהם היהודי יושבים בארץ ישראל.
"קרה תהליך מאוד חשוב ב-200 השנים הללו – התנועה האורתודוכסית שמשקפת את היהדות הרבנית, שלאורך 1600 שנה היתה רוב העם בתפוצותיו, מונה בסופן רק 10% מהעם היהודי. כיום רוב העם היהודי הוא או רפורמי או קונסרבטיבי או חילוני לחלוטין", פרופ' פסיג ממשיך. "בדרך הייתה שואה איומה. התנועה הרבנית התנגדה לציונות והאנשים לא ברחו בזמן. בדרך הייתה כמובן תקומה. אנחנו כרגע נמצאים 70 שנה אחרי תקומת העם בארץ ישראל, ובעצם עברנו סף בהיסטוריה שאחרי 2600 שנה הקהילה היהודית הכי גדולה יושבת בארץ. לכל היותר, בעוד 5-10 שנים 50% מהעם היהודי יישב בארץ, ואז נעבור נקודת ציון קריטית בהיסטוריה של העם היהודי שיש לה השלכות הלכתיות מרחיקות לכת".
הכוונה היא למושג ההלכתי "רוב יושביה עליה" – משמע, כאשר רוב העם היהודי יושב בארץ ישראל (רוב = 50% + אדם אחד), הלכות ארץ ישראל הופכות לדאורייתא.
"כל עוד ההלכות הקשורות לארץ הן מדרבנן, למשל, שמיטה – אנחנו יכולים להמציא פתרונות הלכתיים כדי שלא נצטרך לעזוב לחלוטין את השדות. כשיהיה רוב, נצטרך לעשות יובל, זה דאורייתא. האם אפשר לקיים מדינה במאה ה-21 בכללים אלו?", תוהה פרופ' פסיג.
"כעת, אחרי 2600 שנה הקהילה היהודית הכי גדולה יושבת בארץ. לכל היותר, בעוד 5-10 שנים 50% מהעם היהודי יישב בארץ, ואז נעבור נקודת ציון קריטית בהיסטוריה של העם היהודי שיש לה השלכות הלכתיות מרחיקות לכת"
בעוד 100 שנה לא תהיה ציונות דתית
כעת, זו הפעם הראשונה בה היהדות לא נמצאת תחת סמכות של שופטים, מלכים, כהנים, או רבנים, כולם סמכויות דתיות. היהדות נמצאת תחת ריבונות אזרחית. הריבון הוא האזרח, האדם, בשיטה הדמוקרטית, ויש לכך השלכות על אופי המדינה, היהדות והעם.
פרופ' פסיג: "כתוצאה מכך סביר להניח שהיהדות תשתנה לחלוטין. אנחנו נמצאים בתקופת מעבר בה הבלבול גדול. בתקופות המעבר יש מאבקים גדולים, כי יש אנשים שירצו לשמור על מה שהיה בעבר, אבל מה שהיה קודם לא רלוונטי כבר כי הסמכות הרבנית התפתחה בקהילה. הלך-הרוח של קהילה הוא לא הלך-רוח של לאום, עם ריבונות. לדוגמא, בקהילה בחוץ לארץ אם מוצאים קבר באיזה שהוא מקום אסור לבנות עליו. אבל בהלך-רוח שמשקף אינטרס לאומי ולא קהילתי – אם אתה צריך לבנות בית חולים ואתה מוצא לפתע קבר, אתה לא יכול לא לבנות בית חולים בגלל זה. זה הלך-רוח שונה לחלוטין שהולך לשנות הרבה הלכות.
"יש כבר שינויים מרחיקי לכת בהבנה של נרטיב דתי והלכתי, אבל יש כאלה שיוצרים ריאקציה כנגד התהליך הזה, הם רוצים להחזיר את הגלגל אחורה כי הם מפחדים מהתמורות. אבל לא יעזור לנו כלום, הדברים מתפתחים. למשל, מעמד האישה ישתנה לחלוטין, גם ביהדות, ויש אנשים שנחרדים מזה. או פתאום הריבון שמקבל החלטות, גם הלכתיות, זה לא הרב אלא בית משפט ריבוני של לאום. הריבון האמיתי כרגע הם הממשל, הכנסת ובית המשפט העליון. אף פעם לא היה כזה דבר בהיסטוריה היהודית".
פרופ' פסיג מתאר כי התהליכים שמרחשים בזמננו – זהים בדיוק למגמות שהתרחשו בעבר לפני תחילתו של עידן חדש: "יש תהליכים עמוקים מאוד שמתרחשים מתחת לפני השטח. מה שאנחנו רואים מעל לפני השטח זה בלבול, זה קבוצות שמתנגדות לשינויים ורוצות לשמר את מה שיש, וקבוצות אחרות שרוצות לשנות אבל אין להן דעות ברורות על איך צריך לשנות. זו בדיוק תקופת הביניים בתהליכים היסטוריים. תמיד זה תהליך, ויש חילוקי דעות ומתנגדים, אבל בסופו של דבר זה מתקבע. לדוגמא, יום העצמאות – בהתחלה החרדים לא רצו לקיים כלום. לאט לאט הם רוצים להיות חלק מהממשלה, לקבל תפקידי שרים, וחלקם לא מתנגדים להקמת המדינה, או 'רק אומרים הלל בלי ברכה', עד שלאט לאט יום העצמאות יהפוך ליום דתי, לא רק לאומי. אלו התהליכים שמתרחשים, ואנחנו נמצאים בנקודת ציון חדשה והיסטורית שבה בפעם הראשונה הריבון הוא העם, לא המלך, הכהן או הרב, וזה הולך לשנות את היסודות של הפסיקה ההלכתית וכמובן עוד הרבה דברים שקשה אפילו לתאר כרגע, בתהליך שלוקח כ-200-300 שנה, והפסיקה ההלכתית תצטרך לפתח את העידן הזה".
גם הפרטים ישתנו? ישנו את השתייכותם למגזר מסוים וכדומה?
"תהיה תנועה. המגזרים שאנחנו רואים אותם היום לא יהיו. תמיד בכל התקופות בהיסטוריה של העם היהודי היו כל מיני זרמים שקמו ונעלמו – צדוקים, פרושים, מתנגדים, חסידים, רפורמים ועוד. כל התנועות ביהדות הן בסך הכול ריאקציה לתהליכים היסטוריים. כשהתהליך ההיסטורי משתנה התנועה הזו נעלמת וקמות תנועות אחרות. בעוד 100 שנה לא יהיו התנועות והזרמים ביהדות כפי שאנחנו מכירים אותם היום. לא תהיה ציונות דתית, לא יהיו חרדים, לא יהיו חסידים כפי שאנחנו מכירים אותם היום, יהיו תנועות חדשות. זה ייקח בסביבות 200 שנה".
כיום, אנחנו נמצאים בתקופה טובה יחסית לעבר ולצפוי בעתיד?
"זו התקופה הכי טובה שהייתה לעם היהודי אי פעם. כשאמרנו 'ותחזנה עינינו בשובך לציון' – לזה התכוונו – שנהיה בני חורין, שיהיה לנו צבא שמגן עלינו, שנהיה בתהליך של יצירה ועשייה. תמיד נהיה במאבקים ותמיד יהיו חילוקי דעות, זה העם היהודי. ואנחנו נמצאים בתקופה שלא הייתה כדוגמתה בהיסטוריה של העם היהודי. אנחנו יחסית מאוחדים, זו פעם ראשונה שיש לנו בכלל צבא אחד, מגובש, פעם ראשונה שיש ממשל אחד, פעם ראשונה שיש עוצמה צבאית וכלכלית, פעם ראשונה שהארץ הזו מיושבת כפי שהיא מיושבת. אף פעם הארץ לא הייתה מיושבת ככה וזו רק ההתחלה, כי אנחנו כרגע 9 מיליון איש, ובסוף המאה ה-21 נהיה פה 24 מיליון איש, מתוכם 20 מיליון יהודים", הוא משיב.
