וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)משה מונה כל מקום ומקום שבו חנו בני ישראל, ונאמר (במדבר ל"ג, א') "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן". למה חשוב לדעת באיזה מקום חנו? האם יש לכך משמעות?
הכתוב ממשיך (שם, ב') "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם". בתחילה נאמר "מוצאיהם למסעיהם" – נקודת המוצא באה לפני המסע. אחר כך נאמר "מסעיהם למוצאיהם" – המסע קודם לנקודת המוצא. מדוע שינה הכתוב את הסדר ואף תוך כדי אותו משפט?
החתם סופר מבאר כי המילה "מוצאיהם" אינה מבטאת את נקודת המוצא אלא את המגמה. כך אמרו חז"ל (אבות פרק ד' משנה כ"א) "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". המונח "מוצאיהם" הוא ביטוי למי "שחטאוּ ויצאו מרשות ה'". משה אמר "מוצאיהם למסעיהם" כי משה לימד זכות על עם ישראל ו"ייחס את החטאים למקומם. מלמד שהמקום גורם". למקום רע יש השפעה רעה.
המסעות נמנו אם כן, מכיוון שיש למקום השפעה על האדם. אדם הנמצא במקום טומאה ויצרים, מתלהט ומושפע לרעה מן המקום. אבל, זו השפעה חיצונית. הסנגוריה של משה הייתה כי חטאי ישראל אינם מאפיינים את פנימיותם ואם נשַנֶה מקום – תשתנה ההתנהגות לטובה. "מוצאיהם – למסעיהם". הם יצאו מעולמם הטוב, בגלל מסעיהם למקומות רעים שהשפיעו עליהם לרעה.
על ההשפעה של מקום על האדם עמדו חז"ל. כך למשל, יעקב תמה בפני יוסף כאשר הביא בפניו את מנשה ואפרים (בראשית מ"ח, ח') "מי אלה"? מבאר רש"י: "מהיכן יצאו אלו שאינם ראויים לברכה"? יוסף השיב ליעקב, כי הילדים טובים במהותם וראויים לברכה. הרע הוא חיצוני ונובע מהשפעת המקום וו תחלוף עם המסע מן המקום. כך אמר יוסף (שם, ט') "בני הם אשר נתן לי א-להים בזה". את המונח "בזה" מבאר אונקלוס "במקום הזה". "המקום גורם". כך כתב האלשיך: "השיב יוסף ואמר 'בני הם', כלומר בני דומים אלי, כי צדיקים הם. ומה שתראה בהם פגם יהיה על כי "נתן לי א-להים בזה", במקום אדמה טמאה הזאת, כי ערוות הארץ היא … ודבקה בם חלאת טומאת המקום".
המקום משפיע על האדם. ואכן, גמרא היא במסכת סנהדרין דף ק"ב עמ' א' כי שכם הייתה "מקום מזומן לפורענות. בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד".
ברם, שסנגוריה זו על בני ישראל מעוררת לכאורה תמיהה על הקב"ה שלקח אותם למקומות אלו, המוּעדים לחטא ובכך גרם להם לחטוא? מדוע עשה כן הקב"ה?
החתם סופר מבאר כי על כך השיב הכתוב ואמר "מסעיהם למוצאיהם". כלומר, הם הלכו למקומות רעים שרוחות החטא מנשבות בהם, כי זה היה רצונם הפנימי מלכתחילה. הם נמשכו לשם כי רצו לחטוא. אכן, ה' הוא שאמר להיכן לנסוע. אך הגמרא אומרת (מכות דף י' עמ' ב') "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו". נמצא כי המסע למקום הטומאה לא גרם לחטא, אלא להיפך.
"מסעיהם" נבעו מ"מוצאיהם". כלומר, מרצונם הפנימי לצאת מעולם שכולו טהור, ולשהות במקום פרוץ. יש מי שחותר למקום הפקר כדי שהמקום ישפיע עליו ויתפקר. במקרה זה הסביבה והמקום רק גורמים לרצון הפנימי להתגשם. "וזה שאמר 'ויכתוב משה מוצאיהם למסעיהם' וייחס את החטא למקום ובאמת 'ואלה מסעיהם למוצאיהם'".
הנה כי כן, אדם משפיע על מקומו, וגורם כי ישרו בו רוחות קדושה או רוחות טומאה. לאחר מכן, משפיע המקום על האדם, ויש מקרים שבהם האדם טוב ונפילתו נגרמת מחמת המקום בו שהה. אך יש מקרים שבהם האדם הגיע למקום שבו יושפע מרוח המקום, כי בסתר ליבו רצה בהשפעה זו.
