האם עלינו לפרש את התוכנית האלוקית?

האם עלינו לפרש את התוכנית האלוקית?
איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן

אמר ר' חייא בר אבא: כל הדברים שאת קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו, עד שאת מגיע "ולא יכול יוסף להתאפק" (בראשית מ"ה, א), היה בהם פיוס ליוסף… לומר ראו היך הוא נותן נפשו על בניה של רחל. בראשית רבה צ"ג, ט.

התפרצותו בבכי של יוסף בתחילת פרשתנו, מעלה את שאלת המניע לפעולותיו הסבוכות והמתוחכמות של יוסף עד כה. הרמב"ן הציע לראות את כלל מעשיו של יוסף כנובעים מרצונו לממש את חלומותיו: "כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, "והנה אנחנו מאלמים אלומים" – כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה" (הרמב"ן על בראשית מ"ב, ט).
הרמב"ן אף מדגיש כי לולא היה חולם יוסף את אותם חלומות נבואיים "היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת – איך לא יחמול על שיבת אביו, אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת" (הרמב"ן, שם).
יש שהציעו פתרון שונה לחלוטין לשאלה מדוע לא הודיע יוסף לאביו כי הוא חי. בהמשך לשיטת הרשב"ם עליה עמדנו בעיוננו הקודם, ניתן לראות בסיפור יוסף ואחיו טרגדיה משפחתית הנובעת מטעויות הדדיות. בעוד שהאחים ובעקבות כך יעקב, סברו כי יוסף נטרף על ידי חיה רעה, יוסף חשב כי הוא נפלט מעם ישראל כישמעאל וכעשו. מנקודת מבטו של יוסף אביו שגער בו על חטא גאוותו שלח אותו אל האחים, שגרמו למכירתו למצרים. ככל שחלפו השנים ויעקב לא בא לפדות את יוסף, התגבר בו החשש כי אביו הסכים מלכתחילה או למפרע, להדחתו של יוסף מעם ישראל. לא עלה על דעתו של יוסף כי האחים רימו את אביהם, והוא אף לא חשב שייתכן מצב שבו האחים במשך כל-כך הרבה שנים לא יגלו לאביהם כי הוא עבד במצרים.
אלא שכמו שפירטנו בעיוננו הקודם, האחים לא ידעו היכן יוסף, ואף חשבו כי יש סבירות גבוהה ש"חיה רעה אכלתהו". לפי שיטה זו, הזעזוע שתקף את יוסף נבע משינוי קטן בדבריו של יהודה, המתאר במבט לאחור את המפגש הראשוני של יוסף והאחים. בעוד שבדבריהם המקוריים תיארו האחים את יוסף כ"והאחד איננו" (מ"ב, יג) – תיאור כללי שניתן לפרשו גם כנעדר או נמכר, הרי שבנאומו של יהודה נחשף יוסף לראשונה לאפשרות שמשפחתו סבורה כי הוא מת: "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת" (מ"ד, כ).
בהמשך דבריו של יהודה, כאשר מצוטטים דברי יעקב "וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף" (מ"ד, כז-כח), מתחוור ליעקב עומק הטעות בו הוא חי מזה עשרים ושתיים שנה. רק עתה הוא מגלה כי מעולם לא הוצא מתוך עם ישראל על ידי אביו, וכי העובדה שאביו לא בא לפדותו לא נובעת מרצון אביו להרחיקו ממשפחת בני ישראל, אלא מתוך טעות במציאות. לא בכדי יוסף מתפרץ בבכי ושואל "העוד אבי חי" – כאדם המקווה שנותר די זמן לאחות את הקרעים שנוצרו בינו לבין אביו בשל טרגדית טעויות זו (להרחבת רעיון זה, עיין במאמרו של הרב יואל בן-נון, "הפלוג והאחדות – כפל הטעות והלם הגילוי, מגדים א', עמ' 31-20).
כיוון פרשני אחר, שלענ"ד רמוז בדרשה שציטטנו למעלה, נעוץ בטענה כי מטרתו של יוסף היתה לאפשר לאחים תהליך של חזרה מלאה בתשובה, תהליך שיאפשר את איחודו מחדש של עם ישראל ללא משקעי העבר. על פי היסוד שלימדנו הרמב"ם התשובה המעולה היא תשובתו של זה "שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו – ופירש ולא עשה, מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח" (הלכות תשובה ב, א). לפי כיוון זה, יוסף ידע כי אילו היה מתגלה לאחיו כשהוא משנה למלך מצרים וחייהם נתונים בידיו, ברור כי תשובתם ובקשת סליחתם תהיה אך ורק "מיראה" ומ"כשלון כח".
לפיכך בנה יוסף סיטואציה שבה תשוב ותעלה קנאתם של האחים על בנה של רחל, יתאפשר להם להיפטר ממנו על ידי הפיכתו לעבד במצריים, והם אף ירוויחו ממון רב אם ישאירו אותו כעבד במצרים. לפי כיוון פרשני זה, התפרצותו בבכי של יוסף נבעה מכך שראה את גודל תשובתו של יהודה שלפני עשרים ושתים שנה הציע למוכרו לעבד, וכעת הו "נותן נפשו על בניה של רחל" ומציע עצמו כעבד במקום בנה של רחל. לפי כיוון זה מניעיו של יוסף היו לאומיים – איחודו מחדש של עם ישראל (להרחבת רעיון זה, עיין במאמרו של הרב יעקב מדן, "במקום שבעלי תשובה עומדים", מגדים ב', 78-54).
נראה כי שלושת הכיוונים הפרשניים שתיארנו, יכולים להוות בניין אב לשאלה מדוע כל אדם פעל כפי שבחר לפעול. ניתן לתלות את פעולותיו של האדם בשאיפותיו ובחלומותיו האישיים (האנושיים, או להבדיל במקרה של יוסף – הנבואיים), ניתן לקבוע כי פעולותיו של האדם נובעות מן הרקע המשפחתי והסביבתי שלו, וניתן לטעון כי האדם פעל בהתאם לתפיסות ולמניעים של הלאום בו הוא חי. אלא שסיפורו של יוסף מגלה לנו כי כל המניעים הללו, הינן רק מסכות לתוכנית האלוקית.
לאחר שיוסף נוכח שחלומותיו התממשו, לאחר שגילה שלמעשה אביו מעולם לא דחה אותו, או לחילופין לאחר שהושלם תהליך התשובה הלאומי, מבין יוסף כי למעשה כל סיפור מכירתו למצרים לא היה אלא מסיכה לכוונה האלוקית: "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים" (מ"ה, ז). יוסף מבין כי מעבר למניעים האנושיים, מתגלה בסיפור חייו הכוונה האלוקית להחיות את משפחת בני יעקב ולהצילם מן הרעב.
אלא שכולנו יודעים כי יוסף הצליח לחשוף רק מסכה אחת מבין המסכות המכסות את הכוונה האלוקית. משנתנה לנו התורה ואנו מודעים לנבואת ה' לאברהם "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" (ט"ו, יג), אנו מבינים כי גם הפרשנות שנותן האדם לכוונה האלוקית, גם היא לעיתים רק מסכה המסתירה את הכוונה האמיתית. מן הצד האחד, פרשיית יוסף ואחיו קוראים לנו לחפש במציאות, מעבר למניעים האישיים, המשפחתיים והלאומיים, גם את הכוונה האלוקית. אך מן הצד השני, מלמדת אותנו התורה כי בחיפושנו אחר הכוונה האלוקית עלינו לנהוג בענווה, וכי על כל פרשנות שניתן למציאות עלינו לומר 'כולי האי – ואולי'…
תשס"ז