ד"ר יצחק קניגסברגיוסף הצדיק והצדיק
ד"ר יצחק קניגסברג
"ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" (בראשית מה',ח') . אכן גדלות הנפש של יוסף.
בנוסף לסליחה שהוא מעניק לאחיו, הוא דואג לנקות את מצפונם. בדבריו הוא נוטע בהם את ההרגשה, שההשגחה העליונה היתה מעורבת במעשה המכירה, בכדי להציל את מצרים, את ארצות האזור ובעקיפין את בית יעקב מחרפת רעב: "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם". על מעשה זה אכן ראוי יוסף לתאר הייחודי: "צדיק" – שחז"ל העניקו רק לו. (יומא לה',ב') . מאידך, בפר' וישב מסופר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". (שם לז',ב').
בפגישתם הראשונה יוסף מתנכר לאחיו, מדבר איתם קשות, ומאשים אותם בריגול. במפגש השני הוא נוקט בתרגיל ערמומי כדי להשיב אליו את בנימין. מעשה זה גרם צער עמוק לאחיו, ובמיוחד לבנימין שנחשד בגניבה. האם התנהגות זאת מצידו, מצדיקה את התאר "צדיק"?
כאשר יעקב מגיע למצרים, אוסר יוסף, המשנה למלך מצרים, את מרכבתו לכבוד אביו. "ויעל לקראת ישראל אביו גושנה, וירא אליו ויפול על צואריו" (שם מו',כט'). אכן כיבוד אב של צדיק. אך היכן היה יוסף במשך עשרים ושתיים שנה, שבהן הוא לא הראה סימני חיים, והשאיר את אביו בחשכת אי הוודאות מתאבל ומתייסר:"ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים. ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה" (שם לז',לד',לה' ). רק אחרי תקופה ארוכה, בפגישת יוסף ואחיו הוא מתענין: "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי"? (שם,מג',מז'). יוסף ידע שהזמנת אחיו בנימין יגרום סבל רב ליעקב: "והורדתם את שיבתי ביגון שאולה" (שם,מב',לח'). הוא לא נרתע מכך וביקש לראות את בנימין. אלה לא מעשים שהיינו מצפים ממי שנושא בתואר הרם: צדיק !
סביר, שיוסף לא היה עומד באמות המידה של ההגדרה: "צדיק" בדורות האחרונים. בעיני ציבורים רחבים נתפס הצדיק כאדם ללא רבב בהתנהגותו ובמדותיו. אדם שאין חטא בא על ידו ואין חטא בידו. חולשותיו, מגרעותיו ומחדליו הס מלהזכיר שכן הן מצביעות על חולשת דעת המבקרים. הגדרה כזאת מתאימה רק לקב"ה – "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו", כפי שאנחנו מצהירים שלוש פעמים ביום.
לגבי בן תמותה נכונה יותר ההגדרה: " כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת,ז'כ'). מפרש האבן עזרא: כי אין אדם אשר לא יחטא בפועל או בדבור או במחשבה.
המקרא וחלק מפרשניו אינם מסתירים את חולשות ומחדלי גיבוריו. הם עושים זאת בכדי להבליט ביתר שאת את מעלותיהם הנאצלות, המצליחות להתגבר על יצר לב האדם, שהוא רע מנעוריו, במעשיהם, בדבריהם ובמחשבותיהם. הם נתפסים כדמויות אנושיות מורמות מעם שאליהם יש לשאוף להגיע, ולא כמלאכי השרת, שאת מעשיהם אי אפשר לחקות.
מעלת צידקותו של יוסף במתן הסליחה לאחיו, מובלטת יותר על רקע התנהגותו השלילית בעבר. יכול להיות שיוסף כעס על אביו, על כך שביקשו לדרוש בשלום אחיו והצאן בשכם, כשהוא מודע ליחסים המתוחים ביניהם. שליחות זאת עלתה כמעט בחייו והביאה אותו בסופו של דבר למצרים. ייתכן והכעס הזה הביא לניתוק בין יוסף ליעקב במשך זמן כה רב. יש שידונו את יוסף לכף חובה על כך. על רקע זה, התנהגותו האצילית במפגש ביניהם, מבליטה נורמות של צדיק במעשיו.
הגמ' במסכת יומא מבליטה את צידקותו של יוסף בהתנגדותו להפצרותיה של אשת פוטיפר לשכב אצלה. כמו כן יוסף מדגיש בכל מפגשיו את הימצאות האלוקים, שמנווט את מהלכיו, ואינו תולה גדולה בעצמו: וחטאתי לאלוקים – אשת פוטיפר, הלוא לאלוקים פתרונים – שרי המשקים והאופים, האלוקים יענה את שלום פרעה. במעשים אלה בתחום שבין אדם למקום עמד יוסף במבחן והצדיק את התאר "הצדיק".
יוסף נמנה על האושפיזין יחד עם אבות האומה (אברהם, יצחק, יעקב), ומנהיגיו המובחרים (משה, אהרן ודוד). גדולי אומה אלה, מתוארים אף הם במקרא ובפירושים כבני אנוש, בשר ודם, על מעלותיהם ומגרעותיהם.
תיאור חטאים ומחדלים בצד מצוות ומעשים טובים ניתן למצוא בחלק גדול מגיבורי המקרא. במקרים הללו אין פחיתות בהערכה שאנו רוחשים לאישים אלה. מעשים אלה מבליטים את האנושיות שבהם ומעצימים את מעלותיהם ומעשיהם החיוביים.
האם הצדיקים בדורות האחרונים, שאין איזכור למחדליהם, מדורגים ברמה גבוהה יותר מיוסף הצדיק ושאר גיבורי המקרא המובחרים?!
תשס"ז
