פרשת עין גנים, שהתחוללה בשנת תרע"א (1911) נודעה כאירוע בו התקיים חילול שבת ההמוני הראשון בתולדות ארץ ישראל המתחדשת. אסיפת פועלים רבת משתתפים שנאבקה בעיקר על העבודה העברית התקיימה בעיצומו של יום השבת, ובמעשה זה הופרה ברית הקודש שבין עם ישראל ובין השבת. הרב קוק זצ"ל היה מראשי הלוחמים כנגד חילול שבת המוני הזה, בין מצד הזדעזעותו הגדולה מעצם קיומו של אירוע זה, ובין מצד היותו רבה של יפו והמושבות. הקורא את פרוטוקול אסיפת המחאה הגדולה שהרב קוק עמד בראשה, אינו יכול שלא להתרשם משני יסודות עיקריים שהובאו בדבריו.
ראשון בהם הוא עצם המחאה הבלתי מרוככת על חילול השבת, על הפגיעה החמורה בדמותה של ההתעוררות המתחדשת בארץ ישראל, ועל הזלזול בקודשי ישראל. הרב קוק זעק את הזעקה הזו מעומק ליבו, ולא זו בלבד, אלא שפעמים רבות בדבריו הוא השתמש במילה "מלחמה" על הטיותיה השונות: "למלחמה אנו קרבים היום: למלחמת מצוה. בכאב לב אנו נגשים אליה". ובד בבד, בכל משפט שהזכיר את המילה הזו מיהר הרב קוק זצ"ל להבהיר: "אבל סוף כל סוף הנני מכריז בגלוי שנדע אשר למלחמת 'אחים' אנו נגשים. על אחינו ולא על אויבינו. לא ישראל על הכנעני והעמלקי, אלא יהודה על שמעון, ושמעון על בנימין". ולא זו בלבד, אלא שטרח להדגיש: "צריכים תמיד לדעת שגם בעת סערת המלחמה רגש האחוה חי הוא, והוא עושה את פעלו בכל מלחמה כפי מדתה, בגדולה כפי גדלה, ובקטנה כפי קוטנה".
אף שלא ניתן להעתיק את דברי הרב קוק זצ"ל כפי שהם לתקופתנו, שכן מאה ועשר השנים האחרונות שעברנו הן בעלות משמעות רחבה ועמוקה, ובכל דור אנו מוצאים את הדרכים המיוחדת לפעילות חיובית, ניתן ללמוד מדבריו שני יסודות עיקריים שאסור לנו להחמיץ. הראשון בהם הוא המשימה הכלל-ישראלית שעצם היותנו מאמינים בברית התורה שבין הקב"ה ובין עם ישראל מחייבת אותנו. אין מדובר בשבת בלבד – אלא בכלל יסודות הזהות המיוחדים לעם ישראל. אפשר שהדרך להשיג את חידוש הברית אינה עוברת כיום דרך מאבק אלא דרך "משכני – אחריך נרוצה", ולא בכפייה אלא בהארה, והיא חייבת להיבנות קודם כל על יסודות הזהות של מוסר, צדקה ומשפט, אולם עוד לפני הדיון בדרכים השונות אנו צריכים להתמלא בעוז ובאמונה, ולראות כמשימת חיים את תודעת השליחות להעמדת עם ישראל על מכונו היהודי.
שני בהם הוא התזכורת המתמדת של "אנשים אחים אנחנו". גם בשעה שאנו נאבקים וגם בשעה שאנו פותחים דלתות, גם בשעה שמדובר בעימות וגם בשעה שמדובר בשיתופי פעולה – לאורך הדרך כולה התודעה העצמית חייבת להיות מבוססת על כך שכולנו בני אב אחד אנחנו, ושאנו מבקש לכונן גם משפחה משותפת, על כל ההבדלים והזרמים הקיימים בתוך המשפחה עצמה. עם כניסתנו שוב לתקופת בחירות מוטב שיזכיר כל אחד לעצמו כי על נושאים מוצדקים בעיניו הוא נאבק, אולם מאבקו אינו מאבק שבין אנשי החושך המוחלט ואנשי האור המזוקקים, ולא בין אויבים הקרבים למלחמה, כי אם בתוך המשפחה, והוא צריך להתנהל כפי שמתנהלים אחים.
***
בשבוע שעבר יצאה תקלה תחת ידי, וכתבתי דברים לא נכונים בשם פרופ' גדליה אלון ז"ל. מסקנת מאמרו הייתה שחז"ל לא השכיחו את בית חשמונאי. טעות – לעולם חוזרת.
כיבוד הורים בימים ההם בזמן הזה/אבינועם הרש
ליד הקניון בפתח תקווה ראיתי נערה בגיל ההתבגרות שצרחה על אמא שלה: "נו, יאללה כבר איתך! מה את לא מבינה? אמרתי לך אלף פעם שאני רוצה את השמלה האדומה!", והוסיפה תנועה מבזה לכיוון אמא שלה, שהיא כאילו 'קוקו' כזו.
הסתכלתי על האמא וחיכיתי לתגובה. ממש קיוויתי למשהו. כל משהו. הלו, גברת, את לא באמת מתכוונת לתת לבת המפונקת והחצופה שלך לצרוח עלייך בפני כולם, נכון? תעשי כבר משהו! אבל האמא פשוט הסתכלה על הבת שלה, האדימה ושתקה.
עכשיו כבר ממש התעצבנתי ורציתי להגיד לה: 'טוב גברת, עשי טובה, זוזי הצידה. את רוצה שאני אדבר איתה? כי אין מצב שאת עוברת על זה לסדר היום'.
אבל, אז הגיעה הזוועה החינוכית הבאה: האם הוציאה את כרטיס האשראי המוזהב שלה, נתנה אותו לילדה שלה ואמרה לה בטון נעלב: "טוב, עזבי אותי. תקני מה שאת רוצה", והבת שלה ענתה לה בחיוך ציני: "תודה באמת".
והאמת היא שבא לי להקיא. מה עשו לילדה ההזויה הזו שהיא חושבת שמותר לה לדבר בכזו גסות לאמא שלה?
נזכרתי איך אמא שלי והאחים שלה כיבדו את סבתא שלי ע"ה שלעת זקנתה סבלה מדמנציה, ולמרות שהיה כמעט בלתי אפשרי להחזיק אותה בבית וההתנהגות שלה דמתה בשעות הקשות של הדמנציה להתנהגות של תינוק בן שנתיים, על כל המשתמע מכך, מעולם – אבל מעולם – הם לא הרימו עליה את הקול ותמיד כיבדו אותה. ואני רק עמדתי בבית שלי, נדהם, נפעם ומבוהל מהמראה של אמא שלי שמטפלת באמא שלה ולא מבין מאיפה היא שואבת את כוחות הנפש הכל כך ענקיים הללו ומאיפה הסבלנות והיכולת לקחת את כיבוד ההורים לרמה כל כך גבוהה עד כדי כך שנדמתה לי כמעט כבלתי אנושית.
וכל כך רציתי ללכת לאותה ילדה הזויה ש'הביאה לי את הסעיף' ולהגיד לה:
תתביישי לך! אמא שלך האכילה, הלבישה, חיתלה, החליפה, ניגבה, טרחה, קנתה, עשתה, ליטפה, חיבקה, דמעה, החזיקה ותמכה והייתה כל העולם בשבילך, אז את צריכה לנשק את הרגליים של אמא שלך. לא לצרוח עליה ככה! אין לך שמץ של מושג בכיבוד הורים! תתביישי לך!
לעילוי נשמת סבתי מרת לאה בת שרה ע"ה שזכתה בחייה ובמותה בילדים שיודעים מהו כיבוד הורים. (ויגש תשפ)