שפיכות דמים וירושת הארץ

מה עניין שפיכות דמים לירושת הארץ? פרשת "מסעי" עוסקת כולה בירושת הארץ והנחלתה, ובתוך כך משתלבים דיני הרוצח בשגגה והרוצח במזיד. החיבור בין ענייני ירושה ורציחה נובע מכך שעם ישראל אמור לבנות בארצו חברת מופת, המטפלת בבעיות אלימות ועושה דין צדק ברוצחים. לפיכך הפסוק המחבר בין ירושה ורציחה טומן בחובו דרישה: "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן, וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט" (במדבר לה, י-יא).

מהי העבירה החמורה ביותר בתורה? התשובה חד-משמעית: רציחה. הרמב"ם כותב: "שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים. שאלו העוונות הן מעבירות שבין אדם לקב"ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חברו. וכל מי שיש בידו עוון זה, הרי הוא רשע גמור. ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה, ולא יצילו אותו מן הדין" (הלכות רוצח ד, ח-ט). פרשתנו מלמדת שיש למצות את הדין עם הרוצח ולהמיתו, ואסור לאפשר לו להשתמט מעונשו ולפדות את עצמו בשום הון וממון. התורה קובעת: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ (לה, לג-לד). מכאן לומד הרמב"ם: "אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים" (שם, א, ד).

שפיכות דמים היא אפוא העבירה המובהקת שגורמת לטומאת הארץ, והתורה מחמירה בה גם כשהיא אירעה בשגגה. הדבר בולט בפרשתנו כשהתורה קוראת שוב ושוב להורג בשגגה "רוצח". אמנם עיר המקלט מעניקה לו הגנה מפני גואל הדם, אולם זו איננה המטרה העיקרית של הישיבה בה, שכן גם אם אין גואל דם כלל, החובה לגלות לעיר מקלט שרירה וקיימת. כמו כן הישיבה בעיר המקלט לא תלויה בבחירתו של הרוצח בשגגה, אלא היא חובה גמורה. היא מועילה לכפרת עוונו, ועיקר ייעודה הוא כנראה ליצור עבורו מסגרת לתהליכי תיקון ותשובה. ערי המקלט נועדו לחינוך מחדש ולשיקום רוחני. התגוררו בהן הלווים, ובשלוש עשרה מהן כוהנים, והללו, אמורים להורות תורה וליצור אווירה של קדושה. למטרה זו גם נקבע שאם יש לרוצח רב "מגלים רבו עמו, ורב שגלה מגלים את ישיבתו עמו" (מכות י, א).

נראה שיש סיבה נוספת לכך שענייני הורגים והרוגים ארוגים בעניין ירושת הארץ. הורשת הארץ כרוכה במלחמה ובשפיכת דמים, וזו כמובן מותרת ואף מצווה. ברם, מצווה זו עלולה להניע לאלימות נטולת רסן, פסולה ומזיקה. המלחמה על ארץ ישראל צריכה להיעשות על-ידי צבא ישראל וכוחות הביטחון המייצגים את כלל ישראל. אין כל בדל הצדקה לתופעה של נערים שנוטלים את המוט לידיים, פוצעים ערבים, מציתים רכבים ומבנים ואף מסגדים, עוקרים עצים ומשחיתים בכל אשר תמצא ידם. הנערים עצמם מפרסמים את מעלליהם בפרוטרוט ואף בצירוף תמונות, בקבוצות הווטסאפ "חדשות הגבעות" ו"חדשות אנ"ש" המגיעות לאלפי עוקבים. אמנם רוב נערי הגבעות והחוות אינם אלימים, אבל אותם עשבים שוטים אינם קומץ של בודדים, ואסור לגלות אדישות למעשים חמורים של אלימות. פתגם המיוחס לאלברט איינשטיין אומר: "דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים".

החובה להציף את הנושא בסדר היום שלנו נובעת לא רק בשל הכשל הדתי-רוחני, העוול המוסרי-אנושי והבעיה החינוכית, ולא רק מהנזק הגדול להתיישבות היהודית. מדובר בבעיה לאומית שנוגעת לכלל החברה הישראלית: נזק לתדמית של מדינת ישראל, אובדן תמיכה הבין-לאומית, ערעור החוק והסדר, העמקת הקרעים בעם, הטלת עומס מיותר על כוחות הביטחון והסטת כוחות מיותרת, וסיכון חיי אדם, הן של ערבים והן של יהודים – כול אלה נוגעים לכול אזרחי ישראל.

אני רוצה להאמין שכל אחד מנערי הפרעות אינו נער רע אלא נער שרע לו. אם כך יש לאמץ את הכיוון שמראה לנו התורה בפרשת ההורג בשגגה: ליצור "ערי מקלט" הולמות – מסגרות חינוכיות שיתאימו לנערים אלה, וינתבו את מרץ הנעורים הפראי והאלים לכיוונים פוריים ומועילים.

לאחר החורבן התייחס הנביא יחזקאל לדבריהם של תושבי יהודה: "לָ֑נוּ נִתְּנָ֥ה הָאָ֖רֶץ לְמוֹרָשָֽׁה". תגובתו הייתה: "וְדָ֣ם תִּשְׁפֹּ֑כוּ וְהָאָ֖רֶץ תִּירָֽשׁוּ?! עֲמַדְתֶּ֤ם עַֽל־חַרְבְּכֶם֙ עֲשִׂיתֶ֣ן תּוֹעֵבָ֔ה… וְהָאָ֖רֶץ תִּירָֽשׁוּ?!" (יחזקאל, לג, כד-כו). מי שבוחרים לאמץ את החרב של עשו ואת המוסר של בני ישמעאל לא מחזקים את האחיזה בארץ אלא מערערים אותה מהיסוד. הארץ הקיאה את הכנענים בגין תועבותיהם, "ואיך תירשו אתם את הארץ, ואתם עושים התועבות שעשו אנשי הארצות האלה שהיו לפניכם" (רד"ק שם). רק עקירה מן השורש של כל אלימות פסולה תביא לכך שההתיישבות תכה שורש. אפשר לתמוך בהתיישבות בכל שטחי אי ובי, אבל יש א-ב של התנהגות אנושית ויהודית, שרק באמצעותה נהיה ראויים לחיזוק האחיזה בארץ, ונוכל להכריז: "חזק, חזק ונתחזק!"