דוח מיוחד שפרסמו לאחרונה הארגונים "שלום עכשיו" ו"כרם נבות", מנסה לשפוך אור על הנעשה בשטחים ולהסביר עד כמה מסוכנת, לכאורה, פעילות הממשלה מעבר לקו הירוק.
אך מבט מעמיק בנתונים מגלה שהדוח הזה, המפרט את תנופת הבנייה בשנים 2022–2025, כלל לא נועד לעיניים ישראליות. זוהי קריאה דחופה המיועדת לאיחוד האירופי ולקהילה הבינלאומית, בניסיון לעורר אותם להטיל סנקציות ולבלום את ההתיישבות. המספרים בדוח מייצגים את השינוי הרדיקלי שהובילה הממשלה מאז שנת 1967. תחילתו בהרכב ממשלתי כמעט חדר תקדים, וסופו בהשלכות של מתקפת 7 באוקטובר.
אירועי 7 באוקטובר ניפצו לרסיסים את קונספציית "ניהול הסכסוך". התפיסה לפיה שטחים ריקים או מרחבים בשליטת האויב מעבר לגבול יכולים להעניק שקט, התבררה כאיום קטלני. במציאות הנוכחית, ישראל מגבשת תפיסת ביטחון חדשה ומפוכחת. צה"ל ימשיך לשהות עמוק מעבר לקווים הקודמים, לא כמטרה סופית אלא כדי לייצר מתווה יעיל לפירוק האויב מנשקו בכל חזית סמוכה.

התובנות הללו הגיעו כמובן גם ליו"ש. שם, הדנ"א החדש של המערכת, שהתבטא בהעברת סמכויות אזרחיות נרחבות לשר סמוטריץ' ולמינהלת ההתיישבות, הוא המענה האסטרטגי לעידן הפוסט-קונספציה. העברת הסמכויות הללו עקפה את הבלמים הישנים ואיפשרה נוכחות אזרחית מאסיבית.
הנתונים היבשים שמוזכרים בדוח 'שלום עכשיו' מלמדים על כך ומספרים על קידום תוכניות ל-40,064 יחידות דיור חדשות (מתוכן 27,941 יחידות בשנת 2025 לבדה, יותר מכפול מהשיא השנתי הקודם), פריצת 223 קילומטרים של דרכי עפר, והכרזה חסרת תקדים על 25,959 דונם כ"אדמות מדינה", כמעט מחצית מכלל השטח שהוכרז מאז ימי אוסלו.
המספרים הללו אינם "סיפוח זוחל", אלא הדבר עצמו ריבונות דה-פקטו. במשך עשורים הופקרו שטחי C לחנק והשתלטות פלסטינית במימון אירופי. הבלימה הנוכחית, לצד זינוק של 80% בהריסת מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים (לממוצע של 966 מבנים בשנה), היא מגמה של "עלייה על המגרש" של מדינת ישראל. לכך מצטרפים הקמת 185 יישובים חדשים (מתוכם כ-130 מאחזי חוות השולטים על כמיליון דונם), ונטילת סמכויות אכיפה באתרי מורשת כמו סבסטיה ומערת המכפלה.
אולם, עוצמתו של מפעל ההתיישבות נשענת על החוק והמוסר. כל מעשה המנוגד לחוק, ובעיקר כזה הכולל אלימות, הוא פסול ורע מיסודו ויש למגרו ללא פשרות. זוהי בדיוק הבעיה הצרורה של קומץ פורעים אנרכיסטים שקמו להם בגבעות המבודדות. אותם נערים קיצוניים לוקחים את החוק לידיהם, ותוקפים חיילי צה"ל, שוטרים ומתיישבים כאחד. הם אינם מייצגים את חצי המיליון של ההתיישבות החלוצית ושומרת החוק. הם מהווים נטל ביטחוני ומוסרי הפוגע בראש ובראשונה במפעל עצמו, ויש לנהוג בהם ביד ברזל.
הדוח של "שלום עכשיו" ו"כרם נבות" מתעד מהלך ציוני היסטורי של החלת ריבונות בפועל. ועם זאת, אסור לנו ללכת שולל אחר הדהירה בשטח בלבד. בלי מהלך מדיני משלים שיגדיר לאן פנינו מועדות, השקט האמיתי לא יגיע. האידיאולוגיה על ארץ ישראל היא כמובן חשובה, אך אנו חיים בעולם שבו סכסוכים נגמרים בסופו של דבר בהסכמים, וכרגע אין כאלו. לעיתים נדמה כי הממשלה מנהלת מלחמת אין קץ, מבלי להכריע אותה באופן מהותי בשדה המדיני.
כעת ישנה דהירה אסטרטגית בשטח, אך חובה עלינו לשאול: היכן היד המכוונת שתסמן את המטרה הסופית והברורה של מדינת ישראל? המלחמה היא אמצעי, לא מטרה. כמו גם השהות בשטח של לוחמי צה"ל – הן בסוריה, הן בלבנון, הן ברצועת עזה והן ביהודה ושומרון. בסופו של דבר, יש להגיע להסדר מדיני שבו חיילינו ישהו בנקודות בטוחות ללא אויב מעבר לגבול. התפתחות ההתיישבות שנעשית בשטח c באדמות מדינה וכחוק, היא חלק נכבד מהדרך להשגת מטרה זו.
