ספיר שפרברמתחילת השבוע ועד יום שלישי בבוקר, חמישה אזרחי ישראל ערבים נרצחו ביפו וביישובים ערביים. אחד מהם – אזרח תמים שהסיע את בנו לבית ספר. שישה מרואיינים מציגים את הסיבות שהובילו להתעצמות הפשיעה הערבית, ואת הצעדים הנדרשים למיגור התופעה. "זוהי משימה לאומית, ולא בעיה רק של המשטרה או של המגזר", הם טוענים
מתחילת השנה ועד היום, מספר הנרצחים הערבים מתקרב ל-150(!) מה זה נוגע לנו, היהודים? נוגע גם נוגע. האלימות שם גולשת גם לכאן, ורבבות כלי הנשק המוחזקים בידי ערבים בישראל עלולים להיות מופנים גם כלפי יהודים. וכבר היו הרבה מקרים כאלה.
בנוסף, אזרחי ישראל הערבים הם אזרחי ישראל, בין אם יש בתוכנו כאלה שאוהבים זאת או לא אוהבים זאת. הם מהווים 20 אחוז מאזרחי המדינה, והמדינה חייבת לדאוג לרווחתם ולשלומם. נקודההשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, מכהן כחבר הקבינט המדיני־ביטחוני ואחראי על משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר ומערך ביטחון הפנים. בריאיון ל"שבתון" הוא פורש את משנתו באשר למאבק בפשיעה בחברה הערבית, מתייחס לביקורת על מדיניות משרדו ומציג את הצעדים שלדבריו ננקטו מאז כניסתו לתפקיד.
"העלייה בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית אינה תופעה שנולדה בשנים האחרונות, אלא תוצאה של עשרות שנות הזנחה ואובדן משילות. עם כניסתי לתפקיד, מצאתי מערכת שסבלה ממחסור בכוח אדם, מהיעדר גיבוי לשוטרים ומפגיעה מתמשכת בהרתעה, מצב שאיפשר לארגוני הפשיעה להרחיב את פעילותם ולבסס את כוחם ברחובות".
מתוך ההבנה שלא ניתן להמשיך באותה דרך, הוביל משרדו שינוי תפיסתי שבמרכזו הרחבת האכיפה, תגבור הנוכחות המשטרתית והגברת הלחץ על ארגוני הפשיעה. בין הצעדים שנקט נמצאים הקמת המשמר הלאומי, גיוס מאות לוחמים נוספים וחיזוק פעילות שירות בתי הסוהר, שנועדה לטענתו להגביר את ההרתעה גם כלפי עבריינים המרצים עונשי מאסר.
בן גביר מודה כי היקף הפשיעה עדיין גבוה, אך מדגיש כי מדובר בתופעה שהתפתחה לאורך שנים רבות ולכן אינה יכולה להיעלם בן לילה. לטענתו, המשטרה פועלת כיום בנחישות רבה יותר, זוכה לגיבוי רחב יותר ומקבלת משאבים שלא עמדו לרשותה בעבר.
"עם זאת, כדי להביא לשינוי משמעותי יש לאפשר למשטרה להשתמש בכלים טכנולוגיים מתקדמים שיסייעו בניטור עבריינים ובסיכול פעילותם בזמן אמת", מוסיף השר. "מגבלות משפטיות שמטילה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה מסיבות פוליטיות, מונעות כיום שימוש בחלק מהאמצעים הללו, ובכך מקשות על עבודת גורמי האכיפה. בנוסף, מדיניות הענישה של בתי המשפט מחלישה את ההרתעה ומאפשרת לעבריינים לשוב במהירות לרחובות".
כל נשק שנתפס מציל חיים
לדברי השר, אחד ממוקדי המאבק המרכזיים הוא צמצום תפוצת הנשק הבלתי חוקי. הוא מציין כי בתקופת כהונתו הורחבו מבצעי איסוף הנשק, הוגברה הפעילות המודיעינית נגד סוחרי נשק וארגוני פשיעה, והוגשו מאות כתבי אישום בגין עבירות ירי והחזקת אמצעי לחימה. עוד הוא מציין כי לצד פעולות האכיפה, הוביל הרחבה משמעותית של מתן רישיונות נשק לאזרחים העומדים בתנאים הקבועים בחוק, מתוך תפיסה שהדבר מחזק את תחושת הביטחון האישי ותורם להרתעת עבריינים.
"הצלחת המאבק בפשיעה תלויה גם בשיתוף פעולה מצד הנהגת החברה הערבית והרשויות המקומיות. המאבק אינו רק של המשטרה", מדגיש בן גביר. "נדרש מסר ברור של הנהגה מקומית המתנגדת לארגוני הפשיעה ולנשק הבלתי חוקי, ומעודדת שיתוף פעולה עם רשויות האכיפה".
בהתייחסו למדיניות הממשלות הקודמות, טוען השר כי הממשלה הנוכחית בחרה בגישה תקיפה יותר, המתבססת על אכיפה נרחבת, פירוק ארגוני פשיעה, החרמת נשק ומתן גיבוי מלא למשטרה, בשונה ממדיניות המשטרה תחת ממשלות קודמות, בהן העניקה המשטרה לגיטימציה ל'סולחות' בין משפחות פשע. הוא מוסיף כי גם מערכת החינוך יכולה בטווח הארוך לסייע בצמצום האלימות באמצעות חינוך לערכים ולשמירה על שלטון החוק, אולם האחריות המרכזית של משרדו היא להחזיר את הביטחון האישי ואת המשילות.
"כדי להביא לשינוי משמעותי, יש לאפשר למשטרה להשתמש בכלים טכנולוגיים מתקדמים שיסייעו בניטור עבריינים ובסיכול פעילותם בזמן אמת"
דור שלם גדל במציאות של פחד
פרופ’ באדי חסייסי הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית, לשעבר יו”ר המכון לקרימינולוגיה. מחקריו עוסקים ביחסי החברה הערבית ומערכת אכיפת החוק, בשיטור, בפשיעה חמורה ובמדיניות אכיפה.
לדברי פרופ' חסייסי, כדי להבין את ממדי הפשיעה בחברה הערבית כיום, יש לבחון את מערכת היחסים ההיסטורית שבין המדינה למיעוט הערבי. במשך שנים נתפסה החברה הערבית בעיקר דרך הפריזמה הביטחונית, ופחות דרך הצורך בבניית מערכות שלטון ושיטור קהילתי אפקטיביים – מצב שיצר אזורים שבהם נוכחות המדינה מוגבלת ואמון הציבור נמוך.
"הוואקום השלטוני איפשר לארגוני הפשיעה להיכנס אל החלל שנפער, בייחוד לאחר שהמדינה צמצמה את הפשיעה המאורגנת בחברה היהודית באמצע שנות האלפיים, וארגונים שחיפשו זירות חדשות מצאו בחברה הערבית קרקע נוחה; באותה תקופה התרחב גם השימוש בנשק בלתי חוקי, מה שהוביל לעלייה חדה ברצח", הוא מסביר. "ככל שהאלימות גדלה, התקשתה המשטרה לעמוד בעומס, ושיעורי הפענוח הנמוכים העמיקו את חוסר האמון. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו. ככל שהאמון יורד, כך פוחת שיתוף הפעולה עם המשטרה, וככל שפוחת שיתוף הפעולה, כך קשה יותר להילחם בארגוני הפשיעה".
לדברי פרופ’ חסייסי, המחיר הכבד ביותר משולם על ידי בני הנוער: איום קבוע יוצר חרדה ולחץ שמשפיעים על התפתחותם, חלקם מסתגרים וחלקם, בעיקר חסרי מסגרת ותעסוקה, נמשכים אל ארגוני הפשיעה המציעים שייכות, כוח, כסף ומעמד – ובמקרים מסוימים הופכים ראשי הארגונים לדמויות נערצות, תופעה שמחייבת השקעה במסגרות חינוכיות.
הוא מבקש להפריך את התפיסה שלפיה האלימות היא בעיה פנימית של המגזר בלבד: "כשהמדינה אינה מצליחה לאכוף חוק באזור מסוים, זה כשל של המדינה כולה. לפשיעה גם השלכות כלכליות של מיליארדי שקלים מדי שנה, והתרחבותה עלולה לפגוע ביחסי יהודים-ערבים ובמרקם החברתי, ואף לזלוג אל מחוץ לחברה הערבית", הוא טוען.
המאבק, לדבריו, הוא גם מבחן אזרחי: “כאשר המדינה מגינה על אזרחיה ללא הבדל ומעניקה תחושת שייכות, היא גם מחזקת את מעמדם האזרחי ואת יכולתה להתמודד עם האלימות לאורך זמן. קיימות עדויות מדעיות לאסטרטגיות אכיפתיות שהוכיחו את עצמן בעולם, ובראשן 'הרתעה ממוקדת' (focused deterrence) – גישה המדגישה פעולה ממוקדת ואינטגרציה בין גופים לפתרון בעיות מסובכות, שניסיון ליישמה החל במסגרת תוכנית ממשלתית 549, 'עוצרים את הדימום', אך נתקל בקשיים בשטח. רק פעולה לאומית, שבה אכיפת החוק והמשטרה בקדמת הבמה, תוביל להתמודדות טובה יותר", הוא מסכם.
"כשהמדינה אינה מצליחה לאכוף חוק באזור מסוים, זה כשל של המדינה כולה. לפשיעה גם השלכות כלכליות של מיליארדי שקלים מדי שנה, והתרחבותה עלולה לפגוע ביחסי יהודים-ערבים"
הפשיעה היא אתגר לאומי
ניצב בדימוס בועז גלעד הוא בכיר לשעבר בשב”כ ובמשטרת ישראל, חוקר במכון לחקר הביטחון האישי והחוסן הקהילתי במכללה האקדמית גליל מערבי, חוקר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן, ומייסד משותף ומנכ”ל קבוצת ני”ב. במשך שנים עסק בתחומי ביטחון הפנים, משילות ופשיעה מאורגנת.
גלעד טוען כי הפשיעה אינה בעיה פלילית או משטרתית בלבד, אלא אתגר לאומי משמעותי המשליך על משילות, כלכלה, ביטחון אישי, שלטון מקומי ואמון הציבור במוסדות המדינה. "הפתרון לא יכול להיות משטרתי בלבד", הוא מדגיש. "מעבר לעלייה במספר הנרצחים: ירי, סחיטות באיומים, גביית דמי חסות, השתלטות על עסקים, פגיעה במכרזים ציבוריים ואיומים על ראשי רשויות – וכשאזרח חושש לפתוח עסק, להתמודד במכרז או להעיד, זו פגיעה ממשית בריבונות המדינה ולא אירוע נקודתי. המאבק בתופעה יצליח רק אם המדינה תראה בו משימה לאומית משותפת".
"יש הישגים מבצעיים לא מבוטלים – תפיסות נשק, מעצרים, סיכול ניסיונות רצח", מוסיף גלעד. "אך ההצלחה נמדדת בשינוי האמיתי במציאות היומיומית של התושבים, לא במספר המבצעים. המדדים: ירידה במספר מקרי הרצח והירי, עלייה בפענוח, פגיעה כלכלית בארגונים, הגנה על עדים וראשי רשויות, זמני תגובה משופרים ועלייה בתחושת הביטחון, לצד מעבר למדיניות יוזמת המבוססת על מודיעין וזיהוי מוקדם של סיכון".
לשיטתו, אחד הגורמים המרכזיים להתחזקות ארגוני הפשיעה הוא השילוב שבין נשק בלתי חוקי, כלכלה עבריינית ופערי משילות: זמינות גבוהה של נשק הופכת כל סכסוך לאירוע ירי, והכנסות מהלוואות בשוק האפור, סחיטה, הלבנת הון והשתלטות על עסקים מאפשרות לארגונים להתעצם. "כשאזרחים חשים שהמדינה לא מגינה עליהם, הארגונים ממלאים את הוואקום והופכים לכוח חלופי שמטיל פחד, גובה חובות, מיישב סכסוכים ושולט באלימות – מצב שמעיד על משבר משילות עמוק ולא רק על עלייה בפשיעה", הוא מסביר.
לצד חיזוק האכיפה, לטענתו, המדינה חייבת לבנות מחדש את האמון עם החברה הערבית: "המשטרה זקוקה לא רק לכוח אדם ולציוד, אלא גם למודיעין, עדים, דיווחים ושיתוף פעולה מצד הציבור. גם הנהגת החברה הערבית נושאת באחריות משמעותית – להבהיר שארגוני הפשיעה לא מייצגים אותה, לחזק שיתוף פעולה עם רשויות האכיפה ולהוביל מהלכים קהילתיים נגד האלימות", הוא אומר.
לסיכום, מציג גלעד שורת צעדים לטיפול בסוגיה: תוכנית לאומית מתכללת, פגיעה כלכלית בארגונים באמצעות חילוט רכוש ומאבק בהלבנת הון, טיפול שיטתי בנשק, העלאת שיעורי הפענוח, חיזוק השירות המשטרתי, השקעה בצעירים בסיכון, ושימוש מושכל בטכנולוגיה – לא כתחליף לשוטר, למודיעין אנושי או לאמון הציבור.
"המשטרה זקוקה לא רק לכוח אדם ולציוד, אלא גם למודיעין, עדים, דיווחים ושיתוף פעולה מצד הציבור. גם הנהגת החברה הערבית נושאת באחריות משמעותית: להבהיר שארגוני הפשיעה לא מייצגים אותה"
הפשיעה הפכה לטרור אזרחי
פרופ’ נוהאד עלי הוא חוקר החברה הערבית, מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי וחוקר במוסד שמואל נאמן בטכניון. במשך שנים הוא חוקר יחסי יהודים וערבים ואת השלכות הפשיעה על החברה הישראלית.
"הפשיעה בחברה הערבית כבר מזמן אינה יכולה להיות מוגדרת כעניין ביטחון אישי בלבד, אלא תופעה רחבה הפוגעת במרקם החברתי, בכלכלה ובחינוך", הוא טוען. "מאז שנת 2014 הפסקתי להשתמש במונח ‘אלימות ופשיעה’. מבחינתי, מדובר בטרור אזרחי. ירי, סחיטת דמי חסות וסכסוכי משפחות מביאים אזרחים לחשוש לצאת מהבית, לפתוח עסקים ולהשתתף באירועים ציבוריים; בעלי עסקים מתמודדים עם איומים ותשלומי פרוטקשן, משקיעים נמנעים מלהיכנס ליישובים מסוימים, ומשפחות מגבילות את תנועת ילדיהן – נזק שמחליש קהילה וחברה אזרחית ופוגע ביכולת לפתח חברה אזרחית חזקה ובריאה".
פרופ’ עלי סבור שהתעצמות ארגוני הפשיעה נובעת מהזנחה מבנית ארוכת שנים, חולשת מוסדות המדינה ומחסור בתשתיות, תקציבים, אזורי תעשייה ותעסוקה, שאיפשרו לעבריינים להציע לצעירים כסף וכוח. נקודת המפנה הייתה אחרי אירועי אוקטובר 2000, שבעקבותיהם המשטרה ומערכות אכיפת החוק הדירו את רגליהן והותירו חלל ריק שזוהה על ידי ארגוני הפשיעה ומיהרו למלא. עם זאת, לדבריו אין לראות בחברה הערבית קורבן פסיבי בלבד – גם הנהגות מקומיות, מוסדות חינוך והקהילה כולה נדרשים להתמודד בנחישות.
"ההשלכות הקשות ביותר של האלימות המתמשכת ניכרות במיוחד בקרב בני הנוער, הדור הצעיר משלם את המחיר הכבד ביותר", הוא קובע. "ירי ורציחות שהפכו לחלק מהשגרה יוצרים חרדה מתמשכת ומחלישים את האמון במוסדות, חלקם משקיעים בלימודים ובפעילות חברתית, אחרים מפתחים ייאוש וחוסר תקווה לנוכח מודל הכוח והכסף שמציגים ארגוני הפשיעה.
"למרות העלייה במודעות הציבורית, מבחן ההצלחה האמיתי הוא תחושת הביטחון של האזרח הערבי ולא מספר התוכניות שהוצגו, ולשם כך דרושה החלטה לאומית רחבה שתטפל בפערים, בחינוך ובתעסוקה, וגם החלטה פוליטית אמיצה שעדיין לא התקבלה בממשלה הנוכחית או בקודמותיה. הפתרון חייב להיות רחב יותר מאכיפה", מסכם הפרופסור.
"הדור הצעיר משלם את המחיר הכבד ביותר. ירי ורציחות שהפכו לחלק מהשגרה, יוצרים אצלם חרדה מתמשכת ומחלישים את האמון במוסדות. חלקם מפתחים ייאוש וחוסר תקווה"
דור שחי במצב הישרדות
סונדוס ענבתאווי היא חברת הנהגה בתנועת “עומדים ביחד” ומובילת פרויקט “חוסן” למאבק בפשיעה בחברה הערבית. במסגרת פעילותה, היא מלווה משפחות נפגעות אלימות ופועלת לחיזוק החוסן הקהילתי והנפשי ביישובים הערביים.
לדבריה, השלכה חמורה אינה רק מספר הקורבנות, אלא הפגיעה העמוקה בילדים ובבני הנוער שנחשפים לאלימות כמעט מדי יום, וזה ניכר מניסיונה האישי בליווי משפחות שכולות. כדי שילד יתפתח בצורה בריאה, עליו להרגיש שמבוגרים מסוגלים להגן עליו. אך כשירי קורה סמוך לבית ובני משפחה נרצחים במקומות שנחשבו בטוחים, תחושת המוגנות מתנפצת ופוגעת באמון הדור הצעיר במוסדות.
“הילדים מפנימים שאין באמת מקום בטוח”, היא מסבירה. “לא ברחוב, לא בבית הספר ולעיתים אפילו לא בבית. בשונה מטראומה חד־פעמית, ילדים רבים בחברה הערבית חיים בטראומה מתמשכת: כוננות מתמדת, רעשים חזקים מעוררים פחד, וחשש שבן משפחה לא ישוב. זה ניכר גם בחינוך – קשיי ריכוז, בעיות שינה, ירידה בהישגים ונשירה גלויה וסמויה, וקושי להאמין בעתיד או לבנות תוכניות ארוכות טווח".
לצד הפחד והחרדה, מציינת ענבתאווי את סכנת נרמול האלימות: "חלק מהצעירים בוחרים להסתגר ולהתרחק מהמרחב הציבורי, אחרים מחפשים כוח ושייכות דווקא בארגוני הפשיעה – מעגל מסוכן שמזין את עצמו. שבירתו מחייבת פעולה משולבת של המדינה, הקהילה והמשפחה: מודעות לבריאות הנפש, פנייה לטיפול מקצועי, צמצום חשיפה לתיעודי אלימות ברשתות, וחיזוק התא המשפחתי".
ענבתאווי מדגישה כי לקהילה תפקיד משמעותי: רשתות תמיכה, פעילויות ציבוריות ויוזמות אזרחיות שיחזירו שייכות ומסוגלות. "הפשיעה מנצחת כשהיא מצליחה לבודד אנשים זה מזה", היא אומרת. "המאבק הוא גם על זכות כל ילד לגדול בסביבה בטוחה ובריאה נפשית".
תפיסת עולם זו עמדה גם במוקד כנס הגליל השישי לשותפות ערבית יהודית – “מהפקרה לתקווה” – שנערך ביום רביעי האחרון על ידי תנועת “עומדים ביחד”. ענבתאווי, שהייתה אחת הדוברות המרכזיות בכנס, הדגישה כי המעבר מהפקרה לתקווה מחייב תיקון עומק בתחומים הנוגעים לחיים של כולנו: ביטחון אישי, כלכלה וחברה, שותפות ושוויון, לצד חתירה להסכמים ושלום.
"חלק מהצעירים בוחרים להסתגר ולהתרחק מהמרחב הציבורי, אולם אחרים מחפשים כוח ושייכות דווקא בארגוני הפשיעה – מעגל מסוכן שמזין את עצמו. שבירתו מחייבת פעולה משולבת של המדינה, הקהילה והמשפחה"
הפחד הפך לחלק מהשגרה
רימא אבו סיאם היא סטודנטית ומשתתפת בתוכנית המנהיגות “אל־קמפוס – מנהיגות שעושה הבדל”, המופעלת על ידי מכון קדאיא במרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, שבמסגרתה הובילה עם סטודנטים נוספים מיזם להעלאת מודעות לאלימות ולפשיעה בחברה הערבית בקמפוס בר־אילן באמצעות תערוכת תמונות קורבנות, נתונים ופעילות הסברה.
"העלייה בפשיעה נובעת מכמה גורמים", היא מונה. "חולשה באכיפה, היעדר הרתעה והתחושה שהסיכוי להיענש נמוך, קשיים חברתיים-כלכליים כעוני, אבטלה ופערים, ותפוצת נשק בלתי חוקי וסכסוכים משפחתיים-חמולתיים שהופכים מחלוקות מקומיות לאלימות קשה. למרות המאמצים שנעשים בשנים האחרונות, קשה להצביע על שיפור משמעותי במאבק בפשיעה – העלייה המתמשכת במספר מקרי האלימות וברצח מעידה שההתמודדות הקיימת אינה מספקת, ונדרשת מדיניות רחבה ועקבית יותר כדי להביא לשינוי אמיתי".
"למשטרה ולמערכת אכיפת החוק תפקיד מרכזי – בלי חקירות מקצועיות, אכיפה אפקטיבית וענישה מרתיעה קשה לצמצם את הפשיעה", היא טוענת. "אך אכיפה לבדה לא מספיקה, ויש להשקיע גם בחינוך, בתעסוקה, ברווחה ובמסגרות לצעירים, לצד חיזוק ההנהגה המקומית ושיתוף הפעולה שלה עם רשויות החוק".
לדבריה, האזרחים הנורמטיביים משלמים את המחיר הכבד ביותר: "משפחות רבות חיות בתחושת פחד מתמיד", היא מתארת. "הן חוששות לשלוח ילדים למרחב הציבורי ומאבדות בהדרגה את תחושת הביטחון, וצעירים רבים שוקלים לעזוב את הארץ כדי לחיות בביטחון וביציבות. לצד אחריות המדינה, לחברה הערבית עצמה תפקיד משמעותי במאבק: שינוי תרבותי וחברתי עמוק יותר – חיזוק מעורבות קהילתית, תמיכה בנפגעי אלימות, כיוון צעירים למסגרות חיוביות, והבהרה שהאחריות מוטלת על כל אדם, משפחה ומוסד חינוכי".
"למרות המאמצים שנעשים בשנים האחרונות, קשה להצביע על שיפור משמעותי במאבק בפשיעה: העלייה המתמשכת במספר מקרי האלימות וברצח מעידה שההתמודדות הקיימת אינה מספקת"
לסיום, אבו סיאם מציעה שלושה צעדים להתמודדות עם התופעה: אכיפה מהירה ויעילה יותר של עבירות אלימות כדי להגביר את ההרתעה, מאבק נחוש בנשק הבלתי חוקי שמלבה את מרבית אירועי האלימות, והשקעה רחבה בתעסוקת צעירים וביצירת הזדמנויות תעסוקה יציבות, מתוך אמונה כי תעסוקה ותקווה לעתיד הן מהכלים החשובים ביותר במניעת הידרדרות לעולם הפשע.
