ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".
'כבוד ה" היא השכינה. אולם, מהי השכינה? ריבוי הדעות בתוך היהדות ומחוצה לה, מעיד על מידת האניגמטיות של ביטויים אלו. הדעות מתחלקות, כרגיל, לשני זרמים עיקריים. שכינה היא עצמותו של הא-ל, ושכינה אינה אלא היפוסטזה, בריאה המייצגת את הקב"ה. ריבוי הדעות וחוסר היכולת להכריע בשאלות פרשניות מסוג זה, נובעים או מן הפסוקים של כתבי הקודש או מעקרונות האמונה.
רס"ג סבור שכל פעם שמסופר כי בני אדם ראו את ה', מדובר באמת בישות המייצגת את ה'. הקב"ה בורא דמויות כאלה לייצוג שלו בהתאם למקרים. חז"ל מתכוונים לנוכחות הא-ל ממש. הרמב"ם מקבל את שתי האפשרויות: "כבוד ה' יש שהכוונה בו לאור הנברא אשר הא-ל משרה אותו במקום, על דרך נס, להערצה: 'וישכֹּן כבוד ה' על הר סיני'… אך יש שמתכוונים בו לעצמוּתו יתעלה ואמיתתו כמו שאמר: 'הראני נא את כבֹודך' ובאה התשובה: 'כי לא יראני האדם וחי', מה שמורה שהכבוד הנאמר כאן הוא עצמוּתו" (מורה הנבוכים א סד).
הרמב"ן תוקף את הרמב"ם ומקשה עליו שתי שאלות: איך ייתכן שמשה רבנו מסכים לישות נפרדת שתלווה את עם ישראל, הלא הוא סרב לכך והקב"ה הסכים עימו? ועוד, איך יחזקאל כותב "ברוך כבוד השם ממקומו", הלא אסור לעבוד אף אחד מלבד הא-ל? בתורת הסוד הכוונה היא לישות מייצגת, בדומה ל'כנסת ישראל' ו'רוח הקודש'.
ודוק, הוגים רציונאליסטיים כמו רס"ג ורמב"ם דווקא מתחברים יותר לפירוש הקבליסטי. מה הניע אותם לחרוג מצורת מחשבתם הרגילה דווקא בשאלה זו?
לדעתי, בשל הסתירה הלוגית שבין "מלא כל הארץ כבודו" לבין "וכבוד ה' מלא את המשכן", הפתרונות הדיאלקטיים ל'סתירות' מעין אלו קשים לעיכול. דווקא הפתרון של בריאה/ישות חיצונית הנמצאת מעל רמת המלאכים ומייצגת את עצמותו של הא-ל נותן מענה המתיישב עם השכל, גם אם 'המחיר' הוא פרשנות נועזת וחדשנית.
כך או כך, 'פשוטו של מקרא' אינו פשוט כלל ועיקר. מדוע אין משה יכול להיכנס לאוהל מועד? הלא בהיותו במרום הוא התנסה כבר במעמדים מסוג זה. לדעתי, את התשובה אין לחפש ברמת 'הישות' אלא בסיטואציה ההיסטורית. טיב ועוצמת האינטראקציה בינו לבין 'השכינה' קיבלה תפנית לאחר חטא העגל. כוחו של משה רבנו ניזון מעם ישראל, ועם ישראל שגה מאוד בחטא העגל.
(פקודי תשפ"ב)
