עַכְשָׁו כְּבָר מֻתָּר לִבְכּוֹת

עיון במקורותיהם העשירים של המשפט העברי ומורשת ישראל לדורותיה, למן התנ"ך ועד ימינו, מלמד על מקומו החשוב של הבכי. ניתן למוצאו על כל צעד ושעל. ים של דמעות. בשלב מסוים, היו הצעקה, הבכי והנהי לסממן יהודי מובהק. עד כדי כך שלעיתים נדמים היהודים כעם של בכיינים סדרתיים, שאינם זקוקים לעילה מיוחדת כדי להתלונן או לבכות, וכמו בשיר הילדים הידוע, אצלם "זולגות הדמעות מעצמן".

ביטוי חריף להיותו של הבכי סממן יהודי, מצוי במקור קדום (שמקורו נעלם מאיתנו, אך מצוטט בחיבור ההלכה הנפוץ "שבלי הלקט" כ'מדרש'), שבו מסופר על לא אחר מאשר רבי עקיבא, אחד מגדולי התנאים, ש"היה יושב ובוכה בשבת. אמרו לו תלמידיו: למדתנו רבינו 'וקראת לשבת עונג'! אמר להם: זהו עונג שלי!". אם כך בכל ימות השנה, בימים אלה, של בין המצרים, על אחת כמה וכמה.

חז"ל קישרו בין הבכי והאבלות על החורבן לבין בכיים של בני ישראל במדבר. על הפסוק "ויבכו העם בלילה ההוא" שנאמר בפרשת המרגלים, דרשו חז"ל (תענית כט ע"א): "אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות". אך מסתבר שלא רק בני האדם בוכים, גם הקב"ה. בעבודת הדוקטור התחקתה ד"ר אחינעם יעקבס אחר מדרשים שבהם מתואר בכיו של הקב"ה, הנאנח ומתענה עם בניו, מעין "עמו אנכי בצרה".

במסע מעמיק ורגיש, חשפה ד"ר יעקבס את מופעיו השונים של בכי הקב"ה, לסוגיהם ולגווניהם. מעבר לקושי שטמון ב"האנשת" הקב"ה, משל היה בשר ודם המוריד דמעות מעיניו, מעורר בכיו של הקב"ה קושי תיאולוגי ואמוני. האומנם והכיצד זה בורא העולם ומנהיגו, יודע כל מראש, בוכה על מעשים שהוא עצמו שליט עליהם ואולי אף מניע אותם, דוגמת חורבן בית המקדש.

אם לא די בכך, הרי שלפי חלק ממדרשי חז"ל, חלקם נראים חתרניים למדי, הקב"ה נדרש ונזקק ללמוד מבני האדם כיצד יש להתאבל! כך, למשל, ב"פסיקתא דרב כהנא" לאיכה: "בר קפרא פתח: "ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק" (ישעיהו כב, יב). אמר הקב"ה למלאכי השרת: מלך בשר ודם אָבֵל, מה הוא עושה? אמרו לו תולה שק על פתחו, אמר להן: אף אני עושה כן, "אלביש שמים קדרות" וגו' (ישעיהו נ, ג). ועוד שאל להם: מלך בשר ודם אָבֵל, מה הוא עושה, אמרו לו: מכבה את הפנסים. אמר להם: אף אני עושה כן, "שמש וירח קדרו" (יואל ד, טו). ועוד שאל להם: מלך בשר ודם אָבֵל, מה הוא עושה? אמרו: מהלך יחף. אמר להם: אף אני עושה כן, "ה' בסופה ובסערה דרכו וענן" (נחום א, ג).

ועוד שאל להן: מלך בשר ודם אָבֵל, מה הוא עושה, אמרו לו: יושב ודומם. אמר להן: אף אני עושה כן, "ישב בדד וידום כי נטל עליו" (איכה ג, כח). ועוד שאל להן: מלך בשר בדם אָבֵל, מה הוא עושה? אמרו לו מכפה [=כופה, הופך] את המיטות. אמר להם: אף אני עושה כן, "חזה הות עד די כרסוון רמיו" (דניאל ז, ט). ועוד שאל להם: מלך בשר ודם אָבֵל, מה הוא עושה? אמרו לו: מבזע פירפרין שלו [=קורע אדרתו היפה]. אמר להם: אף אני עושה כן, "עשה ה'  אשר זמם, בצע אמרתו" (איכה ב, יז)… ועוד שאל להם: מלך בשר ודם אָבֵל, מה הוא עושה? אמרו לו: יושב ומקונן. אמר להם: אף אני עושה כן, "איכה ישבה בדד!"  (איכה א, א).

מתוך עיונה המעמיק בתופעה, מצביעה יעקבס על תופעה מופלאה: אגדות "בכיו של הקב"ה" רווחות בעיקר וכמעט רק במקורות ארצישראליים, ונדירות למדי בספרות הבבלית. בניסיונה לעמוד על פשרה של תופעה זו, היא מציעה, בזהירות המתבקשת, את ההנחה שלפיה אגדות הבכי היו בא"י שיקוף של האבל על החורבן ש'ניבט מן החלון', לעיתים זמן לא רב לאחר החורבן, בעוד בבבל היה החורבן רחוק הרבה יותר, במקום ובזמן.

אגב מסעה בעולמו של הבכי, מזכירה יעקבס את שירו העוצמתי של נתן אלתרמן: "אמא, כבר מותר לבכות?". שיר זה נכתב בתום מלחמת העולם השנייה, בעקבות פגישתו עם אבא קובנר. בפגישתם סיפר קובנר למשורר, שכאשר חזר לגטו וילנה עם הפרטיזנים היהודים, ראה ברחוב אישה ובזרועותיה ילדה. כאשר ראתה האם את הפרטיזנים, פרצה בבכי ואז שאלה אותה הילדה: "מאמע, מען קען שוין ויינען?" ("אמא, אני יכולה כבר לבכות?"). האֵם סיפרה שהיא ובתה התחבאו בכוך מעל 11 חודשים, במהלכם שיננה לילדה שאסור לה לבכות, גם כשהיא רעבה או פוחדת, מחשש שמישהו ישמע את הבכי בחוץ ויהרוג אותה.

בשנים האחרונות חווינו מלחמה קשה, שטרם הסתיימה כליל, בצפון ובדרום. בשל הצורך להילחם, כמו גם לתת מענה הולם לכל אותן משפחות שכולות; לכל פצועי הגוף והנפש, עקורי הבתים, לא תמיד היה לנו פנאי, רצון ויכולת לבכות.

בתשעה באב, בעודנו מקוננים על חורבן בית המקדש, נשוב וניזכר כי "עכשיו" – ולא רק עכשיו, "כבר מותר לבכות", ואולי רצוי לבכות. ושמא מן השמיים יבכה הקב"ה עמנו. ולצד הדמעות שזולגות מהן, יהיו עינינו וליבנו נתונים לעתיד, תוך תקווה וציפייה לימים טובים יותר, של נחמה.