זקס יונתן (רב, הוגה דעות וחבר בית הלורדים של בריטניה לשעבר. מתוך מורשת הרב זקס זצ"ל)חז"ל קראו לספר דברים "משנֶה תורה". מכך נגזר גם שמו הלועזי של הספר, דאוטרונומי, שמשמעו בלטינית "תורה שנייה". באיזה מובן ספר דברים הוא משנה תורה? חלק מהמצוות האמורות בו מופיעות בחומשים הקודמים, וחלק לא. בין אם נאמר ש"משנה תורה" משמעו ספר החוזר על המצוות שמשה קיבל בסיני ובאוהל מועד, ובין אם נאמר שמשמעות הביטוי הזה היא תוספת לתורה, יבואו כתובים אלה או אחרים מתוכו ויקלקלו את התזה. מהי אם כן משמעותו הנכונה של הביטוי משנה תורה?
ושלישית. מהו בכלל מקומו של הספר הזה בתורה? נמצאים בו הנאומים שמשה נשא בחודש האחרון של חייו בפני בני דור המדבר העומדים לחצות את הירדן ולהיכנס לארץ. מדוע צריכים נאומים אלה להיכלל בתורה עצמה?
אם התורה היא ספר היסטוריה, ראוי היה להמשיך ישירות מסוף ספר במדבר, שבו עומדים בני ישראל בשערי הארץ, אל ספר יהושע הממשיך מאותה נקודה. אם התורה היא בעיקרה ספר מצוות, ראוי היה שספר דברים יכיל רק מצוות, בלי פרקי ההיסטוריה והנבואה הכלולים בו. איזה מין ספר הוא ספר דברים, ומה מעמדו בתורה בשלמותה?
עזרה מפתיעה מושיטה לנו דווקא הארכיאולוגיה המודרנית. בידינו כיום תעודות, על חרס ועל אבן, ובהן חוזים מדיניים בינלאומיים קדומים. ביניהן, למשל, "אסטלת הנשרים" המנציחה את ניצחונו של אֵאָנָתוּם מלך לָגָש שבדרום מסופוטמיה, על ממלכת אוּמה, ואסטלת הניצחון של נָרָם-סין מלך כִּיש ואכד על מלך עֵילם. שתיהן מתוארכות לאלף השלישי לפני הספירה, כלומר מאות שנים לפני זמנו של אברהם אבינו. החוזים נחלקים לשני סוגים: "בריתות שוויון", בין צדדים בעל כוח שווה פחות או יותר, ו"בריתות כפיפות", בין מעצמה אזורית לבין ממלכה חלשה.
הבריתות היו תשתיתם של היחסים הבינלאומיים במזרח הקדום. גם במקרא ממלאות תפקיד נכבד בריתות בין שבטים, עמים וממלכות. אברהם, למשל, כרת ברית עם אבימלך מלך גרר בבאר שבע (בראשית כא, כז-לב). כמוהו עשה גם יצחק (בראשית כו, כח). יעקב כרת ברית עם לבן (בראשית לא, מד-נד). מחוזֵי הברית הקדומים המצויים בידינו אפשר ללמוד על צורתן המדויקת של הבריתות הללו.
בין הקב"ה לישראל כרותה ברית, וספר דברים הוא כתב הברית. המיוחד בברית זו הוא, בראש ובראשונה, שאחד הצדדים הוא א-לוהים בכבודו ובעצמו. בעיני העמים השכנים, חוזה כזה היה נראה בוודאי חסר פשר; וגם במושגי ימינו זהו מסמך יוצא דופן. הרעיון שא-לוהים עשוי לקשור עצמו עם בני אדם, לראות את עתידם כעניינו שלו, למנותם כשגריריו, "עֵדיו", בעולם – רעיון זה נותר רדיקלי ומאתגר עד עצם ימינו.
הברית הזו מיוחדת גם בזהותו של הצד השני, המקביל ל"צד החלש" בבריתות הכפיפות הבינלאומיות הקדומות. בדרך כלל, צד זה הוא המלך או השליט של אותה אומה. ואילו כאן, זהו העם בשלמותו. לאורך כל ספר דברים, וכן בפרקים יט ו-כד בספר שמות, אנו למדים שכל יחיד ויחיד מישראל הוא צד בברית עם הקב"ה, והוא שותף עם כל אחיו באחריות לשמירתה.
זה מקורו של הכלל "כל ישראל ערֵבים זה בזה", שממנו השתלשל גם מושג "אנחנו, העם" האמריקני. החשבת כל יחיד כבן ברית הייתה מהפך. פירושו היה, בין היתר, שכל אדם מישראל צריך להכיר את הסיפור של עמו, ולספר אותו בפסח ובמעמד הבאת הביכורים למקדש.
זוהי פוליטיקת הברית: מבנה פוליטי ייחודי, המבוסס לא על היררכיה של כוח אלא על תחושה של עבר משותף וייעוד משותף. זוהי פוליטיקה מוסרית, המכוונת ליצירת חברה צודקת ומאירת פנים, חברה המכבדת את אנושיותם של כל בניה ובייחוד של הנזקקים והחלשים ואנשי השוליים – הגֵר, היתום והאלמנה.
בריתות כפיפות היו מוכרות היטב במזרח הקדום, אבל רק בהקשר פוליטי. כברית דתית, הברית שלנו הייתה יחידה במינה. משמעותה היא שא-לוהים בחר באומה שלמה להיות שותפתו במלאכת הבריאה – על ידי כך תַראה לאנושות כולה איך לבנות חברה המאמינה שכל פרט נברא בצלם א-לוהים.
מכאן יובן לנו הביטוי "משנה תורה". כוונתו היא שהספר הוא "עותק" של הברית בין א-לוהים והעם – הברית שנכרתה בסיני, אושררה "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן", ואושררה שוב בצמתים מכריעים בהיסטוריה היהודית. זהו תיעוד כתוב של הסכם, ממש כפי שהכתוּבּה היא תיעוד כתוב של התחייבויות הבעל כלפי אשתו.
מקומו של ספר דברים בתנ"ך נהיר עתה אף הוא. הספר הוא נקודת המפנה של ההיסטוריה היהודית כולה. אילו היו לדור יוצאי מצרים האמונה והאומץ הדרושים לכניסה לארץ המובטחת, נקודת המפנה של ההיסטוריה היהודית הייתה מעמד הר סיני. אלא שחטא המרגלים הראה, שבאנשי הדור ההוא לא קמה הרוח.
הרגע המכריע חיכה אפוא לדור הבא, והגיע כאשר משה, בערוב ימיו, חידש את הברית בין ה' לבני ישראל, כתנאי לירושת הארץ בידי האחרונים. ארבעת החומשים הראשונים בתורה היו מבוא לקראת הרגע הזה, וכל ספרי הנביאים והכתובים הם פרשנות לו: דין וחשבון על התממשותו לאורך השנים.
ספר דברים הוא ספר הברית, נקודת המשען של התיאולוגיה היהודית, והוא מגדיר מיזם יחיד במינו, שכן הוא מכוון לגובה עצום: אל בנייתה של חברה שתנחיל לבניה מוסר, תשמש מקור השראה לאחרים, ותהיה מופת למה שתוכל האנושות בשלמותה להשיג אם תעבוד את האל האחד שברא את כל בני האדם בצלמו.
