סליחה ותודה

הגשם ששטף בשבת החולפת את גוש עציון, בכמות יוצאת דופן לגמרי לעונה הזו – ריגש אותי. יום קודם לכן עוד אמרתי לבתי שיש לי תחושה שהכול בחוץ (ובמידה מסוימת בפנים) נהיה דהוי, צמא, זקוק לריענון עמוק. והנה, הטיפות היורדות בעוצמה ביקשו להזכיר לכולנו שהתחדשות אינה מילה מופשטת, וראוי וניתן לתרגמה למעשה.

עם תחילתו של חודש אלול אני מהרהרת במשמעות בקשת הסליחה ומזהה בה קריאה לאחריות. מפתה לראות בסליחה אירוע חברתי או סמלי, מעין 'ניקוי שולחן' המעביר לזולת את האחריות לשלומנו. אך למעשה, הסליחה, להבנתי, היא מעשה פרטי של וידוי וקבלה עצמית של שינוי, שמקבל גם ביטוי וגיבוי חברתי.

בבקשת סליחה אני מודה בפני עצמי, ובנוכחות אחר/אחרים, שלא ניצלתי את כל ההזדמנויות לעשות טוב, שיש בי עוד מה לתקן, ושאני אפילו יודעת לא רע כלפי מי ראוי לפעול, כיצד, איפה ומתי. הסליחה היא היכולת שלי להבחין בין חיים שמנוהלים לפי צרכים לבין חיים המודרכים על ידי ערכים, ולזכור שאני בעלת חירות ובחירה מלאה בהתנהגותי.

אמירת סליחות בציבור מעמידה בפניי אתגר של טשטוש אחריות וחוויה רגשית שטחית. הדיבור בלשון רבים מרחיק לעיתים מלקיחת חלק מעשי במה שזקוק לתיקון, מתוך ציפייה שהקהילה כולה תירתם לכך.

כך גם הניגונים, שנועדו לקרב אותנו זה לזה ולבורא, עלולים להפוך לאמצעי לפורקן ולהתעלות זמנית בלבד, כמו בהופעה של 'קולולם'.

האתגר שלי הוא להשמיע קול יחיד ומובחן בתוך בליל הקולות – להישען ולשאוב כוחות מאהוביי, אך לקחת אחריות אישית מלאה על מחשבותיי, מילותיי ומעשיי.

באשר לפניה לבורא העולם, בידו אפקיד רוחי. תמיד. פנייתי אליו נועדה להזכיר לי שאיני מבינה את מהלכיו, ועם זאת אני מאמינה שהבעת כנות, לקיחת אחריות ומחויבות לעשות טוב הן רצונו.

איני מעוניינת ללכת לסליחות "כי צריך" וכי כך עושים בחודש אלול. אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה – שבהן אנו חווים גילום כואב של העוקד, הנעקד והמזבח – השאלה שמהדהדת בי אינה תיאורטית, אלא מעשית: מהו השיעור שעלי עוד ללמוד מהסבל, מהנחישות, מהפחד, מרעוּת הלוחמים, מהאובדנים, מהתקווה מהאזעקות, מהניסים ומטלטלות החיים?

ומול המילה סליחה, אני מגלה לפתע מילה אחרת, שגם אותה מאתגר להגות: תודה. תודה לכל הבוחרים לחיות חיים של אומץ לב, נתינה והקרבה, תודה לאהוביי, למדינתי ולבוראי על האפשרות לתקן ולהתחדש.

לתגובות: naomieini1@gmail.com