הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')חז"ל הסבירו שבפסוק הפותח של הספר ציין משה רק שישה מקומות בהם היו בני ישראל, שכן בהזכרתם הוא רמז להם על המעשים הרעים שעשו באותם מקומות. לדבריהם, משה אמר, "דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן. לפיכך, סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל" (רש"י עפ"י ספרי).
משה לא פירט את החטאים, ולא שפך אש וגופרית על בני ישראל בגינם, אלא הסתפק בהזכרת המקומות, וכך הייתה תוכחתו מעודנת ובדרך רמז, בבחינת "תוכחת מגולה ואהבה מסותרה".
רק כאשר הגיע לחטא המרגלים שינה משה את הטון ודיבר בתקיפות. הוא תיאר כיצד אחרי שחזרו המרגלים משליחותם עם ישראל התלונן והכריז שהוא לא רוצה לעלות לארץ, ועל דברי העם הללו כעס הקב"ה, וכדברי משה: "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר" (א, לד).
המילה "קול" מיותרת לחלוטין, ולמה באה? ייתכן שהיא מציינת למעשה את העיקר: מה הייתה המנגינה של דברי העם, איזה קול ואיזה צליל ואיזו עוצמה היו בדבריהם. טון הדיבור יכול לשנות לחלוטין משמעותם של היגדים. העם דיבר בקול בוטה ומתמרד, ובכך ראה משה את עומק החטא והשפל אליו הגיעו.
דוגמה מוחשית לחשיבות המנגינה, מופיעה בדברי משה בפרשתנו בקריאת הפסוק: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, יב). בקריאה פשוטה משה מתאר כיצד תהה וחשב לעצמו איך יצליח לשאת בנטל הכבד של עשיית משפט צדק לכל העם, וכך קראנו פסוק זה כבר שלוש פעמים – במנחה של השבת שעברה, בשני ובחמישי.
אולם, בשבת זו נקרא את הפסוק (לפי מנהג אשכנז) במנגינה של "איכה", והפסוק יקבל משמעות אחרת לגמרי, משמעות של קינה, לפיה במריבות ובסגנון ההתנהגות של העם, מצויים שורשיו של החורבן.
volodymyr-hryshchenko
אפשר ללמוד על המשמעות הרבה של מנגינת הדיבור גם מתוך אחת מאגדות החורבן. הגמרא מספרת על חורבן העיר החשובה טור מלכא שהונהגה על ידי גיבור ידוע – בר דרומא, שהפרשנים מזהים אותו עם בר כוכבא. אותו בר דרומא מצוין לגנאי על שנהג לומר: "הלא אתה א-להים זנחתנו ולא תצא א-להים בצבאותינו".
הגמרא שואלת מה פסול באמירה זו, הרי דוד הוא שאמר את הפסוק הזה, והוא מופיע בתהלים (ס, יב)? הגמרא מתרצת שדוד אמר זאת בלשון תמיהה, ואילו בר דרומא אמר את אותן מילים מתוך תרעומת וטרוניה (גיטין נז, א). דוד היה הגיבור המאמין שמדבר מתוך תפילה ודאגה, ואילו בר כוכבא היה הגיבור המאמין בעצמו וכועס ומתלונן על בוראו.
כשאנו קוראים את ספר דברים, אני מתפעל מבני ישראל ששומעים את דברי התוכחה של משה ברוב קשב. בהמשך הספר משה אומר להם דברים קשים כגידים, והם שומעים ושותקים כדגים. הוא מוכיח את בני ישראל על חטאיהם, ומאיים בעונשים על חטאים עתידיים, והם לא מתערבים בקריאות ביניים, לא מעירים הערות ולא מתווכחים עם הטענות. הדבר נובע בוודאי לא רק מכך שמשה צדק בדבריו, אלא גם מפני שהם ידעו שהוא בא מאהבה, ומשה מצידו ידע לדבר אליהם במנגינה המתאימה ובדרך הראויה.
על דברי חכמים שבית שני חרב, "מפני שהיתה בו שנאת חנם", הוסיף רבי אלעזר ותיאר: "אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם" (יומא ט, ב). בתיאור הציורי של רבי אלעזר מדובר על אנשים שישבו ושוחחו, אכלו ביחד ושתו, אך דיברו בתוקפנות ופוגענות, וללא התחשבות ורגישות. המנגינה שלהם הייתה דוקרת, ואפילו מחמאה שלהם נתנה סנוקרת.
כיום כבר לא משתמשים בחרבות שפוגעות באופן נקודתי, אלא קוטלים בנשק אוטומטי שמזיק לכלל המרחב הציבורי. הטון והסגנון החריפים והפוגעניים לופתים את החברה בתנועת מלקחיים מלמעלה ומלמטה. מלמעלה: נבחרי ציבור מלבים שנאה וקיטוב בעם בהשתלחויות נטולות רסן; ומלמטה: אלגוריתמים ברשתות החברתיות מבליטים תוכן קיצוני שמעמיק את השסעים בחברה ומעודד אלימות.
בשנים האחרונות יש קפיצת מדרגה נוספת כשהתפתחו אפשרויות חדשות להפצת מידע שגוי וחדשות כזב (פייק ניוז). מדובר בתופעה איומה המאיימת על החברה ביצירת מניפולציה תודעתית כוזבת שמבצעת סיכולים ממוקדים ביחידים, והתקפות רחבות היקף של טילים מתפצלים המשחררים אלפי פצצונים שפוגעים בכלל החברה.
בימים המציינים את החורבן, עלינו לזכור היטב מה גדולה הסכנה באלימות מילולית, וכיצד מילות שיסוי והסתה עלולות להפוך לרצח בכיכר. לכן, עלינו לתמוך במי שמדברים בטון מתון ובסגנון סובלני, ולהסתייג מהמפיצים דעותיהם בסגנון פוגעני.
ערב "שבת חזון" אנו נקראים ללמוד ממשה לבוא עם לב אוהב, עם רצון גדול לבנות ולשפר, ולא עם רצון להרוס ולשפד, להקפיד על הטון ועל הסגנון, ולא לדקור זה את זה בחרבות הלשון. עלינו לשאוף לעקור כל שנאה ולהכניס כבוד הדדי ואחווה לחברה, כי זאת כבר התגלה: ההבדל בין שנאה לאהבה הוא ההבדל בין חורבן לתקומה.
