אשר נתת לי ה'

יש דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. אחד מהם הוא מידת "הכרת הטוב", כשאדם המקבל טובה, עזרה, סיוע וכדומה מזולתו, ולאחר מכן לא זו בלבד שהוא מתכחש לטובה שקיבל אלא פעמים אף משלם רעה תחת טובה. אז לא רק שאינו מכיר טובה אלא שהוא כפוי טובה. מי לנו גדול מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה (זהר) ואפילו הוא נכשל בכפיות טובה כשאמר לקב"ה (בראשית ג יב): "האשה אשר נתתה עמדי". כמו כן דור-המדבר שהיה דור דעה אף הוא לקה בכפיות טובה כשאמר (במדבר כא ה) על המן: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (עיין ע"ז ה ב). כדי לחנך את עם ישראל לרכוש את המידה החשובה הזו של הכרת הטוב נצטווינו בכמה מצוות שתכליתן להשריש באדם את מדת הכרת הטוב. וכך מסביר ספר החינוך את מצות כיבוד אב ואם: "משורשי מצווה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים. שייתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא־ל ברוך הוא שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו הא־ל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודתו ברוך הוא". מדברי ספר החינוך מבואר שכפיות הטובה המתחילה בין בני אדם עלולה להביא גם לכפיות טובה של האדם כלפי בורא עולם.
משה רבנו משמש דוגמא אישית להכרת הטוב. רואים אנו זאת כשהקב"ה מבקש למנותו מנהיג במצרים במקום אהרן אחיו הוא מסרב, בטענה שהתפקיד מגיע לאהרן שיש לו זכות ראשונים כשהתמסר לעמו במצרים וסבל עמם והנהיגם שם בשנות הרעה. רק לאחר שהקב"ה אמר למשה שלא זו בלבד שאהרן מסכים לחילופי המשמרות אלא "וראך ושמח בלבבו", רק אז התרצה משה. במידה זו של הכרת הטוב ממשיך משה גם כשאינו מלקה את מי היאור במכת דם מפני שהיאור הצילו, ולא את עפר הארץ במכת הכינים מפני שהארץ עזרה לו להטמין את המצרי בחול. התנהגות הפוכה משל משה מוצאים אנו אצל בני ישראל בימי גדעון, שהם "לא עשו חסד עם בית ירובעל גדעון ככל הטובה אשר עשה עם ישראל" ועל כך אומר להם יותם בנו של גדעון: "ואם טובה עשיתם עם ירובעל ועם ביתו ואם כגמול ידיו עשיתם לו? אשר נלחם אבי עליכם וישלך את נפשו מנגד ויצל אתכם, ואתם קמתם על בית אבי". וסופה של כפיות הטובה שהביאה הרס הדדי של השותפים בכפיות הטובה, עד שלבסוף נלקחה מהם ההנהגה שנטלו שלא בדין (שופטים פרק ט).
על רקע הדברים הללו נוכל להבין מדוע הקדימה התורה לפרשת הבאת הביכורים את הכתוב: "והיה כי תבוא אל הארץ", שעל כך אמרו במדרש: "עשה מצוה האמורה בעניין שבשכרה תכנס לארץ" (ספרי), מה יש במצות הביכורים שבשכרה נכנסים ישראל לארץ? ויתרה מזו, הכניסה לארץ הרי היא קודמת להבאת ביכורים? תכלית מצות הבאת הביכורים היא הכרת הטובה. אמנם האדם עמל רבות עד שזכה בפרי יגיעו, אבל לא היה זוכה לכל מה שיש לו ללא מתנת שמים, על כן לפני בואו ליהנות מפרי עמלו עליו לקחת מראשית פרי האדמה ולהביאו אל המקום אשר יבחר ה', ושם להודיע שכל הטוב שיש לו מקורו מריבון העולם הוא. רק חברה שאנשיה יודעים להכיר טובה איש לזולתו, לזכור ולהעריך את זכויות הראשונים של החבר, ולקיים את הכתוב: "איש את אחיו יעזרו ולאחיו יאמר חזק", רק עם חברה כזו מובטחים ישראל שיכנסו לארץ ויצליחו בישיבתה בה.
(כי תבא תשעז)