עיני (יפה) נעמי (ד"ר, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)במהלך השבת האחרונה פסעתי בשביליו השקטים של בית הקברות בקבוצת כנרת, מול האגם הכחול והרי הגולן. מצאתי לא רק אתר קבורה, אלא מקום ועדות לפסיפס אנושי המקפל בתוכו חיים ומוות, מאבק ותקומה, נחישות עיקשת וחזון בלתי מתפשר.
ההליכה בין השורות חושפת בפני המבקרים גורלות מצטלבים וניגודים מטלטלים, המונחים זה לצד זה. לצד מייסדים, שזכו לשיבה טובה ולשובע ימים, ניבטים סיפורי האובדן הקשוחים של ימי הראשית: פעוטות ובני נוער שהוכרעו באחת מפגעי המלריה והקדחת הצהובה, ואנשים צעירים שחייהם נגדעו בטביעה במימי האגם ההפכפכים או בשריפה.
אך השבר אינו שייך רק לעבר; הוא נוכח וכואב גם אל מול קברו של חייל, בן מייסדים שנפל במלחמת יום הכיפורים, ומול מצבה מהעשור האחרון המציינת ככל הנראה את קברו של עובר שנולד בלידה שקטה – תזכורת לכך שהמאבק האישי על החיים וכאב אובדנם מתקיימים ונמשכים לאורך הדורות כחוט שני.
בבית העלמין, תחת צילם של הדקלים, נחה גם רחל המשוררת, שעל קברה חקוקות מילות שירה האלמותי – מנגד, המסתיים בקביעה: "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה". לא עלינו ולא בידינו המלאכה לגמור…לטוב ולמוטב. המשוררת, שהביטה אל חופיה של הכנרת באהבה גם בבדידותה ובמחלתה, מצאה לצידה את מנוחתה.
לא הרחק מרחל (ואחותה שנטמנה לצידה) שוכנת מצבתה של נעמי שמר, מי שהפכה ברגישות ובחן את נופי הארץ לפסקול לאומי של תפילה. השכנות הפיזית של רחל ונעמי, לצד קבריהם של מבשרי הציונות, כנחמן סירקין וברל כצנלסון, מייצרת רצף תרבותי והיסטורי רב-עוצמה. לפתע כמו נשמע כאן, בדומיית המקום, דיאלוג נצחי על הגשמה, תקווה, אובדן וגבורה.
בית העלמין בכנרת אינו מקום של עצבות קודרת, אלא מקור חי של זיכרון והשראה. הוא הזכיר לי שמאחורי מילים גדולות כמו 'לאום' ו'מנהיגות' נצבו וניצבים בני אדם בשר ודם. הדנ"א שנחשף שם, בין רגבי האדמה והאבנים, מספר את סיפורה של רוח ציונית אנושית שסירבה ומסרבת גם היום להישבר.
המקום והאווירה מזמינים כל עובר אורח לעצור, להודות, להאזין ולהקשיב בלב פתוח לחזון ולקריאה למשמעות, שאחיו ואחיותיו זיהו ויצקו לתוך חייהם בארץ הזו, ולברר מהי הקריאה האישית הממתינה רק עבורו.
טור זה מוקדש לעילוי נשמת עוז אלישיב עיני, איש יקר שהסיפור והזמר, אהבת האדם והארץ זרמו בעורקיו.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
