עיני (יפה) נעמי (ד"ר, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)יום שישי בצהריים. החום הכבד מעיק בחוץ, ובפתח ביתי נעמד אדם הנראה בשנות ה-60 לחייו. לבוש בחולצה הנושאת פרטים על חייל שנפל, ובידיו שני זרי פרחים גדולים. כשפתחתי את הדלת, הוא פנה אליי ושאל אם אהיה מעוניינת לרכוש ממנו זר אחד תמורת 60 שקלים. הגבתי שאיני מעוניינת בפרחים (הזכות לקנות פרחים לשבת שמורה לבני משפחתי), והרהרתי ביני לביני שגם אם הייתי מעוניינת – לבטח לא הייתי רוכשת זר במחיר העולה על מחירו של זר הנמכר במרחק שני רחובות מביתי. האיש נראה מותש, והדגיש בפניי שחם בחוץ ושיש לו ילדים בבית שצריך לפרנס.
רציתי מאוד לסייע לו ולהקל על קשייו. הצעתי לו שתייה קרה ואמרתי ברגישות שאיני מעוניינת בפרחים, אך אשמח לתת לו כסף במזומן או בדרך אחרת. אלא שבמקום תחושת הקלה, נתקלתי בתגובה מפתיעה וכואבת: האיש נפגע עמוקות. הוא סירב בתוקף להצעותיי, והתרחק מן הבית כשהוא נראה מאוכזב ופגוע שלא נעניתי לבקשתו. נפרדנו כשליבי כבד עליי. נכון, יכולתי פשוט לרכוש את הפרחים ולסיים את העניין. אך חשתי שעשיית חסד תחת תחושה של כפייה והצבת תנאים, היא סתירה מוסרית.
כששיתפתי מאוחר יותר את בני ביתי בסיפור, זיקקנו יחד את הקונפליקט בו חשתי: המתח בין הרצון האנושי לסייע ולהקל על סבלו של אדם אחר, לבין הרצון והזכות הפנימית שלנו לשמור על המצפן האישי סביב אופי הנתינה ומהותה.
דילמה כזו עומדת לפתחי גם בזירה המקצועית: האם להעניק שירות מקצועי במגוון זירות ותכנים או להקדיש את זמני המוגבל לקידום פרויקט חיי, הפצת "גישת המשמעות" (גישת הלוגותרפיה) בקרב אנשי מקצוע ובכלל? נראה לי שבתקופה מורכבת זו של מלחמה, שבה כולנו נקראים לתרום מעצמנו, בזמן, בקשב ובמעשה – השחיקה בנתינה שאינה מובחנת מאיימת עלינו, והצורך בהצבת גבולות הופך חשוב מתמיד.
בסופו של יום, דומני שהפתרון האמיתי טמון בדין וחשבון שאנו נותנים לעצמנו מול המראה. השאלה המנחה אותי אינה כמה אנשים הצלחתי לרצות, אלא: האם מימשתי את ערכיי ושליחותי היום, והאם עשיתי זאת בזירה המדויקת עבורי. נתינה נכונה היא כזו שנעשית מתוך שמחה פנימית ומבטאת את מי שאנחנו באמת. ככל שנזקק את תרומתנו הייחודית, נמשיך להרבות טוב, בלי לכלות את כוחותינו במערכה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
