מקומו של הרוע

כמה רוע יש בעולם. כמה רשע, כאב ואובדן. החשיפה היומיומית לחדשות ולמעשי חמאס מעוררת, לא אחת, תחושת מחנק קשה וחוסר אונים. גם זעם, שאינו מוצא פורקן, מתפתח לעיתים, ממלא את הגוף ומאגרף את הידיים לקראת תגובה בלתי ממומשת.
ד"ר אבן אלכסנדר, נוירוכירורג וחוקר מוח מהרווארד, שקע בתרדמת בשנת 2008 וחווה מוות מוחי למשך שבוע. באופן שאינו מוסבר מבחינה רפואית, הוא התעורר. סיפורו (מופיע ביוטיוב ובספרו הנפלא – "הוכחה לגן עדן") מתאר את "החיים שלאחר המוות" ואת תובנותיו על הקיום. בהקשר זה אביא כאן פסקה המעניקה לי כוחות ותקווה ומתייחסת למקומו של הרוע בעולם:

"ראיתי את האדמה כנקודה תכולה, בשחור העצום של החלל הפיזי. יכולתי לראות, שהאדמה היא מקום שטוב ורע משמשים בו בערבוביה, ושזה אחד ממאפייניה הייחודיים. אפילו על פני האדמה, הטוב רב בהרבה מהרע, אבל האדמה היא מקום שבו מותר לרע לצבור השפעה, באופן שברבדים הרמים יותר של הקיום הוא בלתי אפשרי בתכלית. העובדה שהרוע יכול לצאת מדי פעם, כשידו על העליונה, ידועה לבורא, והוא מאפשר זאת כתוצאה הכרחית של מתנת הרצון החופשי, שיצורים כמונו קיבלו. חלקיקי רוע קטנים מפוזרים בכל היקום, אבל סכום כל חלקיו של הרוע הזה הוא גרגר חול בחוף ים עצום ממדים בהשוואה לטוב, לשפע, לתקווה ולאהבה ללא תנאי, שהיקום שטוף בהם במלוא מובן המילה…" (עמ' 102).
אלכסנדר מתאר תהליך של גילוי וחשיפה שלו לידע מהפכני על אודות העולם, האדם ומקומו בעולם. לצד תיאוריו, הוא מעלה תהיות לגבי מידת היכולת שלו להסביר לנו, המתקיימים כאן, ברובד הארצי והגופני, את תובנותיו ובפרט למי מאיתנו שלא נפגש או מחובר לרובד הרוחני של הקיום ולחוויית ההשגחה.
מי שקורא טור זה עודו כאן. הוא חי. גופו ככל הנראה מתפקד (ברמה זו או אחרת), והוא מסוגל לחשיבה עצמאית ולנקיטת עמדה מעשית. אין לנו פריווילגיה לוותר על משאבנו ועל משימתנו. הרוע הוא חלק מהקיום על פני האדמה, אך בידינו לצמצם אותו, את גרגר החול, שכניסתו לעין עלולה, חלילה, לעוור. ננשום עמוק ונתמקד בביצוע מעשים של אכפתיות, נתינה וטוב.

לתגובות: naomieini1@gmail.com