הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)אחת הדמויות העלומות ביותר בתורה מופיעה בפרשתנו, כמברכת את אברהם אבינו, ומקבלת ממנו מעשר כהונה – דמותו של מלכי צדק. התורה מעידה עליו שהיה מלכה של שלם, וכהן לא-ל עליון. ניכר מחילופי הדברים שבין אברהם אבינו לאיש חשוב זה, שהלה איננו, ח"ו, כומר לעבודה זרה, שהרי אם כן ודאי לא היה זוכה ליקר וגדולה מאבינו הזקן. אלא, ברור שהוא עובד ה', ומכהן מטעמו. אולם, אם כך הם פני הדברים, מסתבר שאנו צריכים להיות תלמידיו של מלכי צדק, הכהן לא-ל עליון, ולא מתלמידי אברהם, שעדיין לא זכה לתארי כהונה וגדלות כאלה לעת עתה. מדוע, אם כן, נשכחה מתודעתנו דמות מופלאה זו?
מלכי צדק מוזכר פעם נוספת בתנ"ך, בתהלים קי,ד: "נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם, אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם, עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק". מרבית הפרשנים שם מבארים שהקב"ה מכתיר את דוד המלך, משורר תהלים, בתואר מלכי צדק, כמלכה הקדום של ירושלים, וכהד לאותו שיח מפורסם בין אברהם אבינו למלכי צדק. הרי, כנודע, אברהם אבינו התיירא שמא ייזקפו לחובתו כל אותן נשמות שנטל לצורך מלחמתו הצודקת בארבעת המלכים, למען הצלת לוט בן אחיו, ולהשבת כל הרכוש שמלכים אלה גזלו. על כך הרגיעו מלכי צדק, באומרו: "ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ", והמשיך: "וברוך א-ל עליון אשר מיגן צריך בידיך", לאמור, המלחמה נעשתה בשליחות הא-ל, אברהם אבינו נשמר מכוחו, והוא ברוך לה'. ומכאן, שכל הסיבות לחששותיו של אברהם אבינו נמוגו. כך, אומרים רבותינו, אומר גם הקב"ה לדוד, בחששו שמא המלחמות ייזקפו לחובתו – שהוא בבחינת מלך של צדק, ולא של תאוות דמים ונקם, ולכן, כאברהם אבינו, הוא זכאי לכל הברכות שהקב"ה מרעיף על אוהביו (ראה על כך מלבי"ם על תהלים).
למרות כל זאת, עדיין נותרה דמותו עמומה משהו. חז"ל זיהו בין מלכי צדק מלך שלם לשם בן נח (ראה אבות דר' נתן ב,ה; בבבא בתרא יד,ב מוזכר מלכי צדק כאחד ממחברי ספר תהלים, ולפי מיקומו ברשימה, בין אדם הראשון לאברהם, ניכר גם כן שזיהוי זה עומד בבסיס דבריהם), שזכה, כידוע, לברכה מיוחדת מאביו, הדומה במידת מה לברכת אברהם אצלנו: "ברוך ה' א-להי שם" (בראשית ט,כו). תחילת רמז למורכבות שבדמותו מצינו בנדרים לב,ב:
"אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל: ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם, שנאמר: 'והוא כהן לא-ל עליון'. כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם, שנאמר: 'ויברכהו ויאמר ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ', 'וברוך א-ל עליון'. אמר לו אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו? מיד נתנה לאברהם, שנאמר: 'נאם ה' לאדנִי שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך", ובתריה כתיב: 'נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק' – על דיבורו של מלכי צדק. והיינו דכתיב: 'והוא כהן לאל עליון', הוא כהן – ואין זרעו כהן".
הווה אומר, מלכי צדק, הוא שם, אכם היה גדול וחשוב אפילו מאברהם, ומתחילה ביקש הקב"ה להוציא כהונה ממנו (במשמע, שלא מאברהם אבינו), אולם לאור דבריו הבעייתיים, בהם הקדים את ברכת העבד לברכת קונו, נאלץ שם לספוג הדחה מעמדת הכהן שמוריש את כהונתו לדורות, והוא נותר כהן בלבד, טפל לזרע אברהם. המעניין והמפתיע הוא שבברכת מלכי צדק יש משום היפוך המגמה שבברכת נח לבנו שם. שהרי, המתבונן בברכות נח לבניו ימצא שהיחיד שלא התברך כלל ועיקר הוא שם, כך לשון התורה (בראשית ט,כה-כח): "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: יַפְתְּ אֱ-לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ". כנען "זכה" לדיבור ישיר עליו, גם יפת זכה לברכה מחמיאה, אך שם לא זכה כלל לברכה, ברכתו נמסרה לקב"ה. ממנה נלמד שנח סבר שפעולותיו של שם אינן פעולות עצמיות, אלא שם מעמיד עצמו כשליח, כמבצע פעולות מכח הוראה א-להית (כהן לא-ל עליון), ולא מכח מניע פנימי משל עצמו. לפיכך, ראוי לברך את המשלח, ולא את השליח. אולם, ברור גם שזו הברכה הגדולה ביותר בה יכול להתברך אדם, שהתעלה מעל שיקולי עצמו, וביצע את המשימה בגלל האמת המוחלטת הנעוצה בה, האמת הא-להית.
מכאן נבין עד כמה בעייתית היא ברכת מלכי צדק לאברהם. במקום לפצוח בברכה לא-ל עליון, על האופן שבו עבדו ביצע את שליחותו, ולאחר מכן, וכנספח, לברך גם את אברהם, בוחר מלכי צדק לבצע פעולה הפוכה, והוא מברך בראשית דבריו דווקא את השליח, כאומר שפעולותיו נבעו מתוך הכרה עצמית, ולאחר מכן את הקב"ה, כביכול כנספח לאברהם. מעניין בהקשר זה לנתח את פשר המלים "קונה שמים וארץ", שיוחסו לקב"ה בברכה לאברהם. יש מרבותינו הראשונים שביארו שהכוונה היא שהקב"ה קונה הכל, ומכאן שברכת אברהם היא באמת נספחת לברכת ה' דווקא. אולם, התרגום הירושלמי מבאר שמשמעות הברכה היא שהקב"ה קונה שמים וארץ בזכות הצדיקים המתנהלים בעולם, ומכאן שרק בזכות אברהם הקב"ה "זוכה" לתואר קונה שמים וארץ. והדברים עמוקים.
אולם, לולא דמסתפינא היה נראה לומר שברכת מלכי צדק נכונה היא, שהרי אברהם אבינו אכן הקדים, לפי מקורות רבים בחז"ל, את בשורת הקב"ה אליו (שנתגלתה לו רק בגיל שבעים וחמש, שנים רבות אחרי שאברהם עצמו גילה את א-להיו), וצדק מלכי צדק בקובעו שמכח מעשי אברהם אנו מגלים את ה' בעולם! ואכן, שמחתי לראות שכיוונתי לדעת נזר ישראל, הלא הוא ר' ישעיה הלוי סג"ל, השל"ה הקדוש, בהגהותיו לפרשת לך לך:
"אמנם אני אומר אף שהיה חטא בנגלה, לפי האמת לא חטא. כי כבר מבואר … כי אברהם התחיל בהתעוררות והלך ממקום למקום מעיון לעיון, אז לאחר שהתעורר נגלה אליו מלך מלכי המלכים הקב"ה 'ויאמר ה' אל אברם', נמצא ההתחלה היתה מאברהם"!
ראה בגישה זו גם דברי הרמב"ם בפרק א מהלכות עבודת כוכבים.
ואמנם, מסקנת השל"ה היא שמלכי צדק לא השכיל להבין את ההבדל האיכותי בין אברהם לשאר הצדיקים שקדמוהו. אדם, שת, חנוך, מתושלח ושם, כולם עבדו את הקב"ה ללא הוראה מפורשת, פשוט כי הבינו שזו דרך האמת הנכונה והרצויה. אולם, וזהו העומק במהלכה של תורה, שהטמינה מאתנו את הרקע להוראת ה' לאברהם, אברהם אבינו הוא הראשון שנצטווה לשמש חייל נאמן לקב"ה, היחיד שזכה להוראה א-להית ישירה ומוכוונת, "התהלך לפני והיה תמים". אמנם, גם המצוה הא-להית לאברהם היא לפרסם את שמו ית' ברבים, ולהראות העמים והשרים את גדולתו ומעשי ידיו, בדרכים ובאופנים שייראו לאברהם, "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", אולם זוהי מצוות המלך עליו. לפיכך, בבואו לברך את אברהם אבינו היה על מלכי צדק, הוא שם, לפתוח דווקא בשבח קונו, ועל ידי כך להדגיש בעיני הרבים את ההבדל בין אברהם אבינו לשאר צדיקי העולם, שפעלו מתוך אינטואיציה בריאה, ולא מכח הוראה א-להית.
חשוב לשים לב גם לסיום דבריו של השל"ה, על פשר המעורבות הישירה של הקב"ה בתוואי חייו של אברהם, שנראה כי היה מחוייב לקב"ה אף בלא התגלות ישירה. כידוע, אמרו רבותינו זכרונם לברכה שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה מכח התודעה העצמית שלו (יומא כח,ב; סוטה יד,א; קדושין פב,א, ועוד), אולם, אומר השל"ה, בנימה אוטוביוגרפית חריפה:
"ובודאי היה מחמיר בכל החומרות. ואפשר שהיה מחמיר גם כן שלא יעלה לארץ ישראל לדור שם בקביעות, לקיים דברי רב יודא בכתובות (קי) האומר, העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר, בבלה יבאו ושם ימותו. וענייני אברהם אבינו היו כולם רומזים על העתידות אף שעדיין לא היה. על כן ציוה הקב"ה מתחילה שיעקור דירתו ממקומו הראשון שהיה בבבל ובא לחרן, שאין לה דין בבל, ומאחר שהיה דר בחרן אז אמר לו הקב"ה צא והתרחק עוד, כי אז מותר לך לעלות לארץ ישראל. כי רב יודא לא אסר אלא לעלות מבבל לארץ ישראל, משום דכתיב בבלה יובאו ושם ימותו, אבל משאר ארצות מותר לעלות לארץ ישראל".
השל"ה, כנודע, עלה באחרית ימיו לארץ ישראל לדור בה, בניגוד לדעת רבים מחכמי דורו ובני משפחתו, ונקודה זו הצרה לו מאוד. מתוך רצון לגונן על כבודה של נחלת ה', התבטא השל"ה פעמים רבות בכתביו על הנחיצות של העלייה לארץ, ועל הצורך לחונן את עפרה ולכונן בה קהילה יהודית משמעותית ואיתנה.
אם כן, אומר השל"ה, בענייני ארץ ישראל אל תהי מחמיר הרבה, כהוראת הקב"ה, ומצוות ישוב ארץ ישראל, כיבושה וירושתה דוחה את כל החומרות האחרות. והמשכיל יבין.
תשס"ח
