על הזכות לחיות כאן בארץ

בנאום הפרידה שלו בערבות מואב, חושף משה רבנו את תחנוניו ביחס לכניסה לארץ: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה…".

רש"י מציע שתי דרכים להבנת הפנייה: הראשונה – "לשון מתנת חנם"; והשנייה – "אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה". משה אינו פונה אל הקב"ה בדרישה או בתביעה, אלא מבקש לזכות בארץ מתוך עמדה עמוקה של קבלת חסד ומתנת חינם.

מלאכת התפילה פנים רבות לה, והיא נעה במנעד רחב: בין בקשה לשבח, בין סידור תפילה קבוע המלווה בכוונות, לבין התפרצות ספונטנית וסוערת המגיחה ממעמקי הלב ברגע של משבר קיומי. העמידה לפני הבורא היא מלאכה מורכבת מאין כמוה, הדורשת כנות ודיוק פנימי המשתקפים במצבו המדויק של האדם באותו הרגע.

משה, אדון הנביאים, בוחר לעמוד לפני ה' דווקא בלשון תחנונים. כפי שמתואר במדרש תנחומא (ואתחנן, ג'). כאשר ביקש משה להבין את הנהגת העולם, השיב לו ה': "בשעה שעמד משה ואמר לפני הקב"ה 'הראני נא את כבודך',… אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני חייב לבריה כלום, אלא חנם אני נותן להם, שנאמר: 'וחנותי את אשר אחון'. אמר לו משה: אם כן עשה עמי מצוה ותן לי חנם, לפיכך אמר: 'ואתחנן'".

משה אינו נשען על זכות אבות ואף לא על זכויותיו הרבות מספור כמנהיג ורועה נאמן, שהקדיש את כל כוחו ונשמתו למען הבאת העם אל נחלתו לאורך מסע מפרך במדבר שממה. הוא בוחר להתחנן למתנת חינם פשוטה כדי לעבור את הירדן. אולם, כאן עולה תמיהה: מדוע בחר משה לשתף את העם כולו בתפילה כה אינטימית ואישית?

דומה שאין זה שיתוף רגשי גרידא, אלא שיעור חינוכי וקיומי עמוק לדורות. משה פונה אל בני הדור השני שעומדים לחצות את הירדן – דור שלא חווה את השעבוד ואת כור הברזל של מצרים, אלא נולד וגדל אל תוך מציאות הניסים שבמדבר – וחושף את תחנוניו כדי להשריש בליבם תובנה יסודית: הכניסה לארץ ישראל אינה מובנת מאליה. הוא מבקש לעקור מליבם מנטליות הרסנית של "מגיע לנו", וללמדם שהארץ היא מתנת חינם וזכות עילאית, ולא ירושה מובטחת מאליה.

תובנה זו מהדהדת בעוצמה דווקא בימינו, בעיצומם של טלטלות ומאבקים קיומיים, תקופה המאופיינת בשבר וחרדה אך גם בגילויי גבורה ושותפות גורל עמוקה. בתוך להט הוויכוחים והעייפות המצטברת, ומתוך מציאות ביטחונית מורכבת ומדממת, אנו עלולים לאבד את נקודת הראשית ואת עצם היכולת להשתאות מול נס קיומנו כאן בארץ אבותינו. דורות של יהודים נספו בגולה כשהם כמהים אל עפרה של הארץ, נביאים ומלכים התאוו לעמוד על אדמתה ולא זכו לכך; ואילו אנו זכינו לחיות בה, לבנות אותה ולהילחם עליה.

הרבי מקוצק דורש ברוח זו את המילים "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" ומסביר כי תפילתו של משה הייתה עמוקה יותר: הוא התפלל שלא ייכשל בעין רעה בבואו אל הארץ. משה ביקש לזכות לראות את הטוב הגנוז בה, ולא להביט בה בראייה מקולקלת ומקטרגת כפי שעשו המרגלים בשעתם. מציאות אחת יכולה להיראות בדרכים שונות לחלוטין. יש עין הנוטה תמיד לתור אחר הפגמים והחסרונות, ויש עין המסוגלת, מתוך מאמץ ואמונה, לגלות את היופי והחסד.

משה רבנו מלמדנו על ידי השיתוף בתחנוניו, כי רק מתוך תודעה של הודיה עמוקה והבנה שחיינו כאן בארץ ישראל הם מתנת חינם מופלאה, נזכה גם אנו להביט סביבנו ולראות באמת את טובה של הארץ מתוך עין טובה.