ספוקויני יעקבמייד לאחר קבלת עשרת הדיברות, באו ראשי השבטים אל משה ובפיהם בקשה: "וַיְהִי כְּשׇׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כׇּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם… קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע אֵת כׇּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹקינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹקינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" [דברים ה']. העם חשש ממגע ישיר עם העוצמה של ה' וביקש ממשה לשמש מתווך לדברי ה'.
בהפטרה, מתווך הנביא ישעיהו את דברי ה' ומנחם את העם: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם… כִּי נִרְצָה עֲוֺנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכׇל חַטֹּאתֶיהָ". מסביר הרד"ק: "'נִרְצָה עֲוֺנָהּ', נִשלם עונשה. 'כִּפְלַיִם בְּכׇל חַטֹּאתֶיהָ', הכפל יכול להיות פעמיים או יותר". אחרי הכאב הכבד, תגיע הגאולה בעוצמה: "הִנֵּה ה' אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא". כלומר, אותה חוזקה, שאתם חוששים מפניה, תגיע ותציל אתכם. אחרי הרעש הגדול יבקע הקול מתוך החושך ויציל את עם ישראל.
השוֹאה הייתה ללא ספק בבחינת "כִּפְלַיִם בְּכׇל חַטֹּאתֶיהָ", ומתוך החושך הזה בקע האור של תקומת ישראל. אחד הסימנים לכך היה המרד בגטו ביאליסטוק. השבוע לפני 83 שנים, בט"ו באב תש"ג [1943], החליטו הנאצים ימ"ש לחסל את הגטו, והמחתרת היהודית עשתה ככל יכולתה כדי למנוע זאת.
באותה העת היו בגטו כ-30,000 יהודים. המחתרת מנתה כ-300 לוחמים. אנשי בית"ר והשומר הצעיר לחמו יחד נגד הצורר. הלוחמים ביקשו מהאוכלוסייה להתבצר בבתים החזקים בגטו ולא להתייצב כפקודת הנאצים. רוב התושבים לא צייתו להוראת המחתרת. לכן, הוחלט להתייצב בראש ההולכים ולפתוח באש על הגרמנים מייד עם תחילת הפינוי.
הגרמנים, שהיו למודי ניסיון מההתנגדות היהודית בוורשה, באו מוכנים עם כוח גדול, כולל טנקים. מייד כשנפתחה האש, הם שרפו את בתי העץ בלהביורים והמורדים מצאו עצמם חשופים לאש. רובם המכריע נהרגו במכת הפתיחה. אחרים הצליחו להסתתר בבונקרים ולהגיח מדי פעם ולפגוע ברוצחים.
העמדה האחרונה של הלוחמים הייתה בבונקר ברחוב כמילנה 7. לבונקר היו 3 פתחים מוסווים היטב, ואחד מהם הוביל לרחוב שממנו אפשר היה לצאת מהגטו. מהבונקר הזה יצאו הלוחמים לפשיטות, פגעו בגרמנים ובציודם ואף העלו באש בתי מלאכה.
ביום הרביעי למרד, הצליחו הגרמנים למצוא את הבונקר והקיפוהו בכוחות חמושים. הלוחמים התנגדו בגבורה עד שאזלה תחמושתם. אז השתלטו הרוצחים על קבוצה אחר קבוצה, ובסך הכל על 72 לוחמים. 71 מהם הועמדו אל הקיר ברחוב יורוביצקה ונרצחו ביריות. אחד ניצל וברח.
מרדכי טננבוים-תמרוף, שהגיע במיוחד מוורשה כדי לפקד על המרד, ירה בגרמנים את כל הכדורים שברשותו ואת האחרון השאיר לעצמו. כך עשה גם סגנו יחיאל מושקוביץ. כמה לוחמים הצליחו בכ"ז לברוח אל היער.
אחת מהן, חייקה גרוסמן, סיפרה: "תמה פרשת גטו ביאליסטוק, אך לא תמה פרשת הלחימה היהודית באזור. כמה מחברי המחתרות נותרו מפוזרים בין החורבות והעמדות שהתמוטטו. הדרך אל היער הייתה ידועה לרוב חברי המחתרת. מקום המפגש ביער היה קבוע, ונמסר ללוחמים ערב הקרב. ולוול וולקובסקי, ממפקדת המחתרת, שנשאר בחיים, החל לשוטט בגטו ההרוס וחיפש את הלוחמים ששרדו. הדי המרד הגיעו אותה שעה אל היער. האיכרים מסרו מפה לאוזן כי דם יהודי ניגר שם כמים, וכי גם נאצים רבים נהרגו. המורדים שביער היו באבל כבד. בכו גם האנשים המחושלים ביותר… אך הרגשת השליחות לא עזבתם. 'החברים בגטו עשו את שלהם', אמרו, 'גם עלינו מוטל לעשות את חלקינו'".
גטו ביאליסטוק, שבשיאו מנה 60,000 יהודים, היה למאכלת אש. בין הנרצחים הייתה גם סבתי, סימה יוכט הי"ד. עד למותה התנדבה בחברה קדישא. בתה בת ה-12, שפרינצל'ה, נשלחה, כנראה, יחד עם 1,200 ילדים לטריינזשטט, ומשם לאושוויץ. קולן בוקע מתוך החושך מבעד למילים אלה. תנצב"ה.
Yaakovspok1@gmail.com.
