הרב שאול פרבר, יו"ר ומייסד ארגון עתים
פרשת עקב מעמידה במרכזה את אחת המצוות המאתגרות בימינו, מצוות אהבת הגר. כדי להבין את המצווה הזה, כדאי להתבונן תחילה בהקשרה הרחב. שלוש פעמים בלבד מצווה אותנו התורה על אהבה: אהבת ה' ("וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ"), אהבת הרע ("וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"), ואהבת הגר ("וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר").
ההבדלים הניסוחיים בין שלושת הציוויים מלמדים אותנו משהו מהותי על אופן המצווה. אהבת ה' היא תנועה ישרה כלפי מעלה, אקט של אמונה (ואולי גם של בטחון). אהבת הרע מבוססת על הדדיות ושותפות טבעית. קל לנו לאהוב את מי שדומה לנו, חושב כמונו ומשתייך לאותה קבוצה החברתית כמונו. לעומת זאת, אהבת הגר דורשת מאיתנו משהו תובעני בהרבה: לאהוב את השונה. היא דורשת לפרוץ את גבולות השייכות והנוחות האוטומטיים שלנו ולהכניס אל הלב מי שבא מבחוץ.

בתשובתו המפורסמת לרבי עובדיה הגר, עומד הרמב"ם על ייחודה של מצווה זו ומציין כי היא "מסורה ללב". מה פירוש הגדרה זו? מעשים חיצוניים של סיוע, תמיכה או נימוס אינם מספיקים כאן. התורה מבינה שאפשר לנהוג בגר בכבוד פורמלי מתוך חובה חיצונית בזמן שהלב עצמו יוותר מרוחק או אפילו חשדני.
רובד נוסף מתברר באופן שבו מנסח הרמב"ם את המצווה במשנה תורה (הלכות דעות פרק ו'). הרמב"ם מבהיר כי מי שאוהב את הגר מקיים שתי מצוות עשה שונות. "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה, אחת מפני שהוא בכלל ריעים ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה ואהבתם את הגר, צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר ואהבת את ה' א-להיך, הקדוש ברוך הוא עצמו אוהב גרים".
ההשוואה בין אהבת הגר לאהבת ה' אינה מקרית. היא מלמדת שכשם שאהבת ה' דורשת מאיתנו לשחרר את האגו, כך גם קבלת הגר דורשת לשחרר תחושות של זחיחות, עליונות או בעלות על ה"קדושה" והשייכות. ראוי לשים לב שהרמב"ם כאן מדגיש שאהבת הגר מתחילה ברגע שהגר "בא" להתגייר, לדעת הרבה מן הראשונים ראוי לקיים את המצווה כבר באלו שמתחילים את תהליך הגיור ולא רק באלו שכבר סיימו אותו.
בימינו, מצווה זו מקבלת משמעות רחבה ועמוקה עוד יותר. במשך דורות הגלות, אהבת הגר הייתה מבחן מוסרי אישי של היחיד בתוך קהילתו. כיום, כשיש לנו מדינה וריבונות, המבחן הזה הפך להיות לאומי. הדרך שבה החברה הישראלית מתייחסת לגרים, למי שקשר את גורלו בגורלנו, משקפת במישרין את הזהות המוסרית שלנו. אהבת הגר אינה רק גמילות חסד פרטית, אלא אבן בוחן מרכזית לבגרותנו ולחוסננו הלאומי.
