פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)מניין הספסל, כך אני מכנה את המניין שבו אני מתפלל תפילת ערבית במוצאי שבתות כשאני מבקר בחיפה. כמה חבר'ה צעירים, שיושבים לאחר מנחה של שבת מחוץ לבית הכנסת על ספסל עץ, מקיימים אותו. כשיציאת השבת מתקרבת הם הולכים למקום הקבוע שלהם, שם מתאגדים עוד כמה אנשים, ומתחילים להתפלל. הטקס נפתח כמעט תמיד בשאלה: "יש למישהו חיוב?".
הם לא היחידים. כמוהם, אלפי מניינים שנערכים מדי יום ברחבי הארץ פותחים בשאלה: "יש למישהו חיוב?", בחיפוש אחר שליח ציבור. אבל אם תשימו לב, תגלו שאלו רק מניינים אשכנזים (או משתכנזים). אצל עדות המזרח זה לא קיים. מדוע?
כי אין באמת חיוב להיות שליח ציבור. לא באבלות ולא כשיש יארצייט. לא בימות החול ולא בשבת. שכן לא כל אדם יכול להיות שליח ציבור. צריך מישהו שיכיר את התפילה, שקולו יהיה נעים, שיידע להוביל את התפילה בקצב נכון, והכי חשוב – שיהיה מקובל על הציבור. שליח הציבור מגיש את התפילה עבור כלל הציבור, ולכן עליו להיות מישהו שראוי לתפקיד.
הנה, כך התלמוד הבבלי (ברכות לד, ע"א) מבטא את הגישה הראויה לתפקיד:
"תנו רבנן: העובר לפני התיבה צריך לסרב, ואם אינו מסרב – דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי – דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד הוא עושה? – פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב (=מכין עצמו), שלישית פושט את רגליו ויורד".
כלומר: כאשר פונים אל האדם ומציעים לו לעבור לפני התיבה, קודם כל עליו לסרב. ומדוע? מפרש רש"י: "יעשה עצמו כלא רוצה, כלומר איני כדאי". הגישה כלפי תפקיד שליח הציבור צריכה להיות של הכנעה וענווה. לייצג את הציבור איננו דבר של מה בכך. למה ששליח הציבור עושה יש השפעה על הציבור, כפי שהמשנה במסכת ברכות קובעת (ה, ד): "המתפלל וטעה, סימן רע לו. ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו".
שליח ציבור כשמו כן הוא. הוא שליח של כל הציבור, ולכן אם הוא טועה בתפילתו זהו סימן רע לכל המתפללים. לכן, אדם שמציעים לו להיות שליח ציבור עליו קודם כל לסרב. אם יפצירו בו, בפעם השנייה יראה נכונות, ורק בפעם השלישית יסכים לעלות להתפלל.
כיצד עברנו מגישה שכזו כלפי התפקיד למה שמתחולל היום – שאנשים מבקשים ומפצירים לשמש שליחי ציבור? כיצד הפכה הזכות שלא כל אחד ראוי לה ל"חיוב"?
בתלמודים, ברמב"ם ובשולחן ערוך של רבי יוסף קארו, אין כאמור לכך מקור. לכן, בעדות המזרח נוהגים ברוב הפעמים שרק האנשים המנוסים, שקולם ערב והם מקובלים על ציבור, משמשים שליחי ציבור. בארצות אשכנז התקבל מנהג שיתומים היו מתפללים ערבית של מוצאי שבת, והביא זאת הרמ"א בשם ספר הכלבו: "וכן נהגו… להתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם, וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים פודה אביו ואמו מן הגיהנם" (רמ"א יורה דעה שעו, ד). מלכתחילה דובר אם כן להיות שליח ציבור בערבית של מוצאי שבת בלבד.
אבל בהמשך הרמ"א מוסיף על כך מנהג נוסף: "בימות החול מי שיודע להתפלל – יתפלל, ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים", וכן הוא כותב למי שיש לו יום זיכרון (יארצייט): "ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו… מי שיודע להתפלל כל התפלה מתפלל".
זהו המקור לחיפוש היום אחר אבלים או בעלי יארצייט שישמשו שליחי ציבור. אבל יש לשים לב: הרמ"א מגביל את הדבר רק "למי שיודע להתפלל". אם אבל או מי שיש לו יארצייט משמש שליח הציבור, אבל קולו לא נשמע, הוא לא מדייק במילים או לא יודע לנהל את התפילה בקצב הראוי – יוצא שכרנו בהפסדנו. התנאי הראשוני הוא שאדם יהיה ראוי לשמש שליח ציבור. רק לאחר מכן יש לשקול אם הוא אבל או בעל יום זיכרון.
מעבר לכך, צריך לשים לב שלא מדובר ב"חיוב" אלא במנהג. וכבר אמר על כך הרב עובדיה יוסף בהלצה שאדם שנפטר עשה את בנו יתום אבל לא בהכרח חזן. כלומר, אין כאן חובה אלא מעלה או זכות, והניגש להתפלל כשליח ציבור צריך לחוש בכובד האחריות שבתפקיד זה. ודאי שלא לראות בכך מצווה.
משום כך נהגתי בעת כהונתי כרב קהילה, שכשכל פעם שמישהו היה שואל "יש למישהו חיוב?", הייתי מתקן אותו ואומר "יש למישהו כאן זכות?". נראה לי שכך ראוי לפתוח את מנייני התפילה ברחבי הארץ.
