זיכרון ושכחה הם שני הפכים ממוקמים משני צידי המתרס. ערב הכניסה לארץ המובטחת, מבקש משה מהעם פעם אחר פעם לזכור ומזהיר אותם פעם אחר פעם מהשכחה.
משה מבקש מהעם שגם בשעות הקשות יגביהו עוף, יעשו 'זום אאוט' מהכותרות והחדשות, יתבוננו במבט-על על המציאות, ויראו את המהלך בשלמותו ואת הדרך כולה כמהלך אחד גדול, ולא כרצף אירועים נקודתיים: "וְזָכַרְתָּ אֶת כׇּל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר".
במקביל לבקשה "וְזָכַרְתָּ", מבקש משה מהעם גם לא לשכוח. עוד יבואו בע"ה ימים טובים ונפלאים בארץ ישראל, ימים שיתקיים בהם: "…וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה..". אולם, יש בצידם של השפע והברכה גם סכנה גדולה – סכנת כפיות טובה ושכחה: "…וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ".

arisa-chattasa
משה רבנו לא רק מאפיין את הזיכרון והשכחה, אלא גם מזהיר מפני שני סוגי אויבים המצפים לעם עם כניסתו לארץ – האויב החיצוני והאויב הפנימי. האויב החיצוני – הם אותם עמי המזרח התיכון, אשר משחר הקמתם לא ראו בברכה, בלשון המעטה, את השכן היהודי הזה, שבא לגור באמצע השכונה, מוקף בשונאים ואויבים, חמוש באמונה לוהטת ובזכות אבות, וטוען בעיניים בורקות שכל זה שייך לו: "מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם".
לנוכח פני השכן היהודי החדש המתעקש לדור קבע בליבה של הארץ הזו, מגבשים השכנים מסביב "אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים, גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר, גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם", אסטרטגיה מכוונת מטרה: "כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ… אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד". בזה אין חדש מאז ומעולם.
האויב הזה מזהה חולשה, מורך רוח, נמיכות קומה, חוסר ביטחון עצמי ופחד. הוא מחפש את החוליה החלשה ואותה הוא תוקף – "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ". לכן, מול סוג כזה של אויב מבקש מאיתנו הקב"ה בפרשה לגלות עוז, גבורה ותעצומות: "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים.. לֹא תִירָא מֵהֶם.. וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר.. לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם…".
האויב השני בא מבפנים. מתוך העם ומתוך אישיותו של כל אחד. זהו אויב הגאווה, הכוחנות, האטימות, כפיות הטובה והאדישות: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ…"
מול האויב הזה התרופה צריכה להיות שינון, תירגול ושיפור הזיכרון האישי והלאומי, הפנמתו והטמעתו בתודעה ובזיכרון הלאומי היהודי: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל… וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר…".
כל אויב והאפיון שלו וכלי המלחמה שלו, כל אויב והדרך בה ניתן להילחם ולנצח אותו – בין אם במלחמה קונבנציונלית, ובין אם במערכה רוחנית.
המלחמות הללו לא תהיינה בשיטת 'זבנג וגמרנו', ולא תסתיימנה ביום אחד וגם לא בדור אחד, אלא כלשון הפרשה: "מְעַט מְעָט…". אולם, ההבטחה והנחמה הגדולה הן שבסוף כל הקרבות הללו – החיצוניים והפנימיים – אם נשכיל לעמוד בהם בעוז היכן שצריך, ובענווה היכן שמתבקש – מובטח לנו כפי שאנו רואים לנגד עינינו ממש בדור שלנו: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".
