פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)החלפת המנעולים בלשכה של משרד המשפטים בתל אביב, כדי למנוע מהיועמ"שית לממשלה לעבוד בה, היא שיא חדש במסכת הגרוטסקה וההטרלות שאנו עדים להן. וכמאמר המימרה היהודית: "אם הילד הזה לא היה שלנו – היינו צוחקים".
דומה שבמחלוקת, החשובה והלגיטימית כשלעצמה, על דמות מערכת המשפט וגבולותיו, אבדו כל גבולות. משל היינו בגן ילדים ולא בממשלה שצריכה להנהיג אותנו בשעה קשה זו, לנהל מלחמה, לשחרר שבויים וחטופים, ולהשיב את אמון הציבור בטיב החלטות מנהיגיו ובכושרם להנהיג אותו.
עם זאת, בנעילת השער היה משהו סמלי מאוד. ה"שערים" – לא מנעוליהם – קשורים קשר הדוק למערכת המשפט. מטבע בריאתם, כמייצגי מערכת החוק והצדק, הם צריכים להיות פתוחים לכל. תיאורו הנוקב של קפקא על האדם שניצב "לפני החוק", אך בבקשו צדק מוצא לפניו דלת אטומה ונעולה, מבטא את כישלון המערכת המשפטית למלא את ייעודה.
ביטוי לזיקה שבין השער והמשפט ניתן בראש פרשתנו: "שׁוֹפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֵּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח). פסוק זה, הקובע כלל וציווי, מבטא את חשיבות המשפט והנורמות בהסדרת אורחותיה של חברה. ובדומה למלכות, אלמלא מוראם – איש את רעהו – חיים בלעו.
הצבת המערכת השיפוטית ב"שער", בראש חוצות, בפתח העיר, מבטאת את חשיבותו. הד לכך ניתן למצוא בהרבה מקומות נוספים. כך, למשל, בהמשך הפרשה (דברים יז, ח): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט… דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ". כך, בתיאורו של אבשלום (שמ"ב טו, ב): "והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער, ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך למשפט"; כך באחד משירי המעלות המפורסמים (תהלים קעב): "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם… כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט" (כש"שָָמָה" מתייחס באופן מיוחד ל"שעריך ירושלים", ולא רק לעיר הכללית), וכך בדברי הנביאים: "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט" (עמוס ה, טו) ועוד.
כתוצאה מהזיהוי בין ה"שער" וה"משפט", אף זיהו חכמים הראשונים את היושבים ב"שער העיר" עם השופטים. כך, למשל, על הפסוק (בראשית יט, א) "וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם" דרשו חז"ל: "אותו היום מינוהו שופט על השופטים", היינו: ארכי-הדיינים (ובלשוננו דהאידנא: נשיא בית המשפט), וכפי שפירשו הפרשנים (דוגמת ר' אליהו מזרחי: "ויושבי השער בכל מקום הם השופטים". ומכאן אף מקור למסורת שלפיה מרדכי היהודי ש"ישב בשער המלך" היה אחד מחכמי הסנהדרין.
קיום המשפט דווקא ב"שער", לעין כל, מבטא גם את עקרון היסוד של פומביות המשפט ולפיו "הצדק צריך גם להיראות, ולא רק להיעשות". ומכל מקום: הפסוק הפותח את פרשת שופטים איננו רק הוראה מנהלית או משפטית – הוא הצהרה ערכית עמוקה על טבעה של חברה מוסרית. בהצבת מוסדות משפט בפתחה של החברה הישראלית, מבקשת התורה להציב, לעצב ולייצב תרבות של אחריות, של יושרה, ושל עמידה עקרונית למול כוח, עיוות ואינטרס.
מקום מיוחד יש לעיצוב חברה הנסמכת על אדני הצדק והמשפט דווקא בארץ ישראל. ביטוי לכך ניתן בהלכת הרמב"ם, שקובע בעקבות התלמוד: אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחוצה לארץ אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך שנאמר תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך". וכמאליה עולה השאלה: אם מטרת ריבוי בתי הדין היא להגביר את נגישותם, מדוע שגם בחוצה לארץ לא תחול חובת הצבת בית דין "בכל עיר ועיר"?
אכן, דברי הרמב"ם נסמכים על דברי הגמרא בעניין זה. בסוגיית הגמרא במסכת מכות, שם נסמכה הלכה זו לציווי שבראש פרשתנו: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נתן לך לשבטיך", היינו בארץ ישראל שנתחלקה ל"שבטיך", לשבטי בני ישראל, אך במישור המהותי עדיין יש צורך בהסבר.
ברם, השוואה עם מצוות אחרות מצביעה על האפשרות שמבחינה מהותית קיים שוני בין העמדת בתי דין בארץ ישראל ובחו"ל. מחוץ לארץ ישראל מטרת העמדת בית הדין היא פונקציונלית בלבד: העמדת מוסד שיוכל לברר סכסוכים לפי דין תורה. לעומת זאת, בארץ ישראל, בנוסף לפונקציה האמורה, משמשת העמדת בית הדין גם לצורך קביעת צביונם של ארץ ישראל ויושביה, ארץ וחברה המיוסדים על אדני משפט וצדק, והכופפים את גוום וראשם בפני הדין והצדק.
העמדת ה"משפט" – במובנו הרחב – בשער העיר ובראש סדר העדיפויות ("שופטים" לפני "שוטרים") נועדה לבטא אחד מעקרונות הבסיס בעולמה של תורה: התורה איננה ספר חוקים גרידא, אלא חזון מוסרי של חברה קדושה. בהקשר זה, הציווי "צדק צדק תרדוף" (שם, פסוק כ) משקף קריאה מוסרית: הצדק איננו מטרה בלבד אלא גם האמצעי והדרך. "צדק – בצדק תרדוף". לא די רק במה שעושים. יש חשיבות גם ל"איך עושים". לא די לקיים משפט, אלא יש להבטיח שהוא נעשה מתוך רדיפת האמת, ביושר ויושרה, מתוך תום לב וטוהר כוונות.
יתר על כן: השילוב שבין "שופטים ושוטרים" אינו מבטא רק מוסדות שלטוניים, אלא גם את שני פניה של האחריות והמחויבות החברתית. השופטים אמורים להוציא משפט לאשורו, לברר "דין אמת לאמיתו". השוטרים אמורים להוציא אמת זו וליישמה, מן הכוח (אבל לאו דווקא תוך שימוש פסול בכוח בלתי סביר בנסיבות העניין) אל הפועל.
חברה אינה יכולה להתקיים אם הצדק נשאר בה ברמה העיונית בלבד. השלטת הצדק זקוקה לא אחת גם לכוח. ולהפך: שימוש בכוח ללא צדק, עשיית דין עצמית (גם על ידי גורמי ממשל), הוא מתכון לעריצות.
זאת ועוד: בניגוד לתרבויות שבהן "המלך הוא החוק", התורה מציבה את החוק מעל למלך. גם מלך ישראל כפוף לספר התורה, "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, כ). ולא לחינם כל מלך חדש מצווה לכתוב לו "ספר תורה לעצמו", אפילו הניחו אבותיו ספר תורה, וספר התורה הולך עמו בכל אשר ילך, לרבות במלחמה, למען יקרא בו כל ימי חייו ויזכור מניין בא, ולאן הוא הולך, ולמי מי עתיד הוא ליתן דין וחשבון.
