היינו כחולמים

נסיעה אחת השבוע עם אביעד פרידמן, ראש מנהלת תקומה, מלמדת שהמנופים הנעוצים באופק העוטף הם לא רק כלי ברזל, הם הצהרה: חבל עזה פורח כפי שלא פרח מעולם. וגם: השר זאב אלקין מספר ל'שבתון' על הפערים בצמיחה ובשיקום בין הצפון לדרום

השמש עוד נמוכה מעל שדות הצהוב כשאנחנו יורדים דרומה. הנהג של אביעד, בחור צעיר, מחזיק בהגה בביטחון של מי שעשה את הכביש הזה מאה פעמים, ולידו, במושב הקדמי, יושב אביעד פרידמן – כיפה סרוגה שחורה־זהובה על ראשו, משקפי קריאה תלויים על המצח, מבט ששקוע בנוף.

משמאל חולפת גדר, ומאחוריה סוללת עפר גבוהה שסוגרת את הקו. דגלי ישראל תקועים בשולי הכביש, מתנופפים מול הרוח. שלט חץ שחור־לבן מסמן פנייה, ולידו מכולה אפורה שהפכה לשלט חוצות מאולתר. כבלים מתוחים מעמוד לעמוד, וכדורי סימון תלויים עליהם כמו חרוזים. הכל נראה רגיל להחריד, וזו כל הנקודה.

"אתה רואה את המנופים?" הוא שואל ומצביע קדימה. באופק, מעל גגות רעפים חדשים ובתים לבנים שעוד עטופים בפיגומים, נעוצים כמה מנופים כתומים. "זה הנוף הכי יפה בעולם, בעיניי".

מנוף בנייה, נוף יפה? אני מחייך. אבל ככל שאנחנו מתקדמים, אני מבין שהוא מתכוון לכל מילה. כאן, בחבל הארץ שלפני פחות משנתיים היה תמונת התופת של עם ישראל, כל מנוף הוא הצהרת כוונות. כל ערֵמת חצץ, כל שכונה שקמה, כל שלט "זהירות, עבודות" – כולם אומרים את אותו הדבר: אנחנו נשארים. אנחנו גדֵלים. אנחנו בונים.

מי שיושב במושב הקדמי

לפני שנצלול פנימה, כדאי להכיר את האיש. אביעד פרידמן (54) הוא מאותם ישראלים שקשה לתייג במשפט אחד. 30 שנה, הוא אומר, הוא עוסק בעולים ובקליטה, בשירות הציבורי ובשוק הפרטי גם יחד. בוגר ישיבת הר עציון, מוסמך לרבנות. כרך של גמרא במסכת שבה עוסקים בדף היומי, המונח על המושב האחורי של הרכב, מעיד על כך שהוא גם קובע עיתים לתורה עד היום.

הוא בעל תואר שני במִנהל ציבורי. שירת בגולני. בשירות הציבורי היה יועץ לשר הקליטה יולי אדלשטיין, איש לשכתו של אריאל שרון, ובהמשך עמד בראש גופים ציבוריים גדולים, ביניהם החברה למתנ"סים. אחר כך עבד שנים בעולם העסקי – משנה למנכ"ל וחבר דירקטוריונים של חברות ציבוריות, מהבורסה בתל אביב ועד וול סטריט. בין 2021 ל־2023 כיהן כמנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. הוא אחיה של חברת הכנסת לשעבר תהילה פרידמן, אב לחמישה – שלושה מהם קצינים.

"אני מסתכל על זה כדרך הובלה", הוא אומר על התפקיד. "זה לא קרה בכלל בתכנון. באתי מהמשק הפרטי, וחשבתי שאהיה איזה חצי פנסיונר. אבל מצאתי את עצמי כאן". הוא גר, למען האמת, בשני מקומות: דירה בתל אביב, ובית בגבעת אלה שבעמק יזרעאל, ולפעמים גם דירה בשדרות, "מקום יפה, מצוין בין המקומות". חצי שבוע בדרום, חצי בצפון – כי הוא גם מנהל את מנהלת 'תנופה', האחראית גם על שיקום יישובי הגבול בצפון. השאלה "איפה אתה גר?" מקבלת אצלו הגדרה מורכבת . "אני נושא את השטח איתי", הוא צוחק. הרכב שלו, הוא מספר, נוסע מעל 8,000 קילומטר בחודש.

"בּילְד בֶּטֶר"

מנהלת תקומה, אומר פרידמן, היא לא הוא. "אני חלק ממנהלת, אני עומד בראשה. אבל יחד איתי יש בה עובדים שעושים עבודה מצוינת, ואני לא רוצה להשתמש בהם רק כתפאורה". התקציב שלה מתקרב ל־19 מיליארד שקלים, והיעד – שאפתני עד כדי חוצפה, שרק העם היהודי יודע לייצר: להכפיל את מספר תושבי חבל תקומה, ולהביא אותם לכ־120 אלף איש בתוך כשמונה שנים.

כבר היום, אחרי הכל, יש בעוטף יותר תושבים מאשר ערב המלחמה. "עם ישראל הוא בעל חוסן עצום", הוא אומר. "אנשים רוצים להיות חלק מסיפור התקומה". בשׂדה, בקיבוץ סעד, נבנית עכשיו שכונה של 61 משפחות חדשות. הוא מוסר את המספר בשקט, כמעט כבדרך אגב, ואני צריך רגע לעכל: 61 משפחות בוחרות, מרצונן, לבוא לגור מטרים ספורים מרצועת עזה.

יש לו שני עקרונות מסדרים. הראשון נשמע כמו סיסמה מייבוא, אבל הוא מלא תוכן: "בּילְד בֶּטֶר". "למדנו ממקומות אחרים בעולם שהתאוששו מאסונות – הירושימה, ניו אורלינס, נאפולי, צ'רנוביל. אם תנסה לחזור בדיוק למה שהיה קודם – לא תצליח, וזו גם הדרך הלא נכונה. צריך לומר: היה משהו אחד, עכשיו יהיה משהו טוב יותר". הוא מדבר, ואני שומע את חגי הנביא מהדהד: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן" (ב, ט). "בדיוק", הוא מחייך כשאני אומר את זה. "לא נבנה רק את הבית שהיה, נבנה שני בתים במקום אחד. לא היה מרכז ספורט – עכשיו יהיה. לא היה מרכז תרבות – עכשיו יהיה. זה לא פיצוי על מה שנהרס, זה חייב להיות טוב יותר".

העיקרון השני חשוב אפילו יותר. "היינו יכולים ללכת למשרד הביטחון ולהגיד: תבנו אתם הכל, והתושבים ישבו בינתיים במגורים זמניים ויחזרו. אם היינו עושים ככה – זה היה אסון. התושבים היו הופכים לפסיביים, מתמכרים לתפקיד הקורבן. אז אנחנו עובדים עם היישוב. הוא מוביל את השיקום יחד איתנו, הוא מחליט מה לבנות. בקבוצת שלום בחרו בריכת שחייה, בשלומית – בית כנסת". הוא מפזר שמות של יישובים כמו מי שמכיר כל סימטה בהם, וזה, אני מגלה במהלך היום, בדיוק המצב.

ויש עוד עיקרון, שהוא אולי הסמוי מן העין: אמון. חלק גדול מתושבי החבל איבד ב־7 באוקטובר את האמון במדינה שהייתה אמורה לשמור עליו. "את האמון הזה צריך לרכוש מחדש", אומר פרידמן, "כל הזמן להיות קשוב אליהם". זו גם הסיבה שהוא מתעקש שהמנהלת היא זמנית מעצם טבעה. "אם מנהלת תקומה תישאר קיימת אחרי 2028", הוא אומר, "זה יהיה סימן שנכשלנו". תפקידה, בעיניו, הוא להצית מחדש את המנוע ואז להיעלם – לא להנציח את עצמה.

בינתיים, הוא מספר, יש תור ארוך של משפחות שממתינות להיכנס. באחד היישובים הבאים בסבב יש רשימת המתנה של אנשים שרוצים דווקא לכאן, דווקא עכשיו. "זה מרחיב את הדעת", הוא אומר שוב ושוב לאורך היום, כמעט כמנטרה. כפר עזה וחולית, הוא מוסיף, חוזרים ב-1 בספטמבר. בארי, כיסופים – כל אחד בקצב שלו, אבל כולם באותו כיוון.

ניר עוז

ואז אנחנו נכנסים לניר עוז, והשיחה משתנה. "זה השיקום הכי-הכי קשה", הוא אומר בשקט עוד לפני שאנחנו יורדים מהרכב. "כאן חטפו הכי הרבה, וכאן היישוב ממש נחרב".

המספרים כאן קשים לעיכול: כרבע מחברי הקיבוץ נרצחו או נחטפו – עשרות הרוגים, ו־76 חטופים מקהילה קטנה אחת. "אני חושב שפשוט שכחו אותם", אומר פרידמן, וקולו נחתך. " קשה להאמין, אבל הצבא לא הגיע לכאן". אנחנו עוברים על יד בית שרוף, קירותיו מפויחים, הגג מפוחם. על הקיר תלויות תמונות משפחה, ומתחתן שולחנות ברזל חלודים ועליהם פרחים טריים, חנוכייה, בקבוקי בירה עם תווית שקצת נשרפה. משפט מרוסס על קיר סמוך: "הדם של המשפחה שלנו על הידיים שלך". אני מצלם, כי אני רוצה לזכור, אבל האמת היא שאין סיכוי לשכוח.

ובכל זאת. כמה מטרים משם, אנחנו נכנסים לחלל שבו על קיר שלם פרוש פסיפס ענק – עשרות ריבועים צבעוניים, כל אחד עם שם משפחה, ובמרכז, באותיות גדולות: "חָזַרְנוּ הַבַּיְתָה". וזו לא רק סיסמה. גדי מוזס, בן ה־80, ששב מהשבי, חוזר לגור כאן. ירון, מזכיר הקיבוץ, שנלחם כאן בגבורה ב־7 באוקטובר, מסובב את הקיבוץ ומחליט מה ייבנה. מחוץ לחלון, על הדשא, חבר מהקיבוץ רכוב על מכסחה צהובה, מיישר את המדשאה. מגרש משחקים כחול ניצב בין העצים, ומאחוריו נשמעים קולות ילדים.

"אתה מתרגש?" אני שואל אותו כשאנחנו הולכים בשביל, בין בית חרב לבית שכבר הושלם. "כן", הוא עונה, "זה מרגש. רואים שהחבל פורח". ומייד: "אבל אני לא הסיפור. הסיפור הוא תקומת ישראל. אני כלי קטן". הוא לא מוכן שאכתוב עליו יותר מדי, וזו, אני מבין, לא ענווה מלאכותית אלא תפיסת עולם. הוא באמת רואה את עצמו כפועל בַּשׁורה. "יש לי ידיים של פועל, לא של בלרינה", הוא אומר.

"למדנו ממקומות אחרים בעולם שהתאוששו מאסונות – הירושימה, צ'רנוביל. אם תנסה לחזור בדיוק למה שהיה קודם, לא תצליח, וזו גם הדרך הלא נכונה. צריך לומר: היה משהו אחד; עכשיו יהיה משהו טוב יותר"

 

נחל עוז והחזרה הביתה

בדרך צפונה, לנחל עוז, הוא מספר על אחת הדילמות הקשות. הקיבוץ סמוך מאוד לרכס אסטרטגי בצד העזתי של הגבול – "רֶכֶס 70", בלשונו – ולפני שנה, כשעמדה על הפרק החזרה, פרץ ויכוח מר. חלק מהתושבים אפילו עתרו לבג"ץ נגד החזרה. "אמרנו שהם צריכים לחזור", הוא אומר, "כי הדבר הכי טוב שיכול להיות לאדם זה לחזור למקום שבו נמצא, לא לגור בקרוואן". בהתחלה חזרו 40 אחוז. בכל שבוע חזרו עוד. היום יותר מ-80 אחוז מהתושבים חזרו, ויש מצטרפים חדשים.

הרכב נעצר לרגע סמוך לגדר, ואני מביט מזרחה. שם, ממש מעבר, עזה. אבל אין בתים – רצועת ביטחון של עשרות מטרים, אדמה חשופה עד לאופק. "מכאן הם הגיעו", אומר פרידמן בשקט, ואני נזכר שוב באותו פסוק. אבל הוא מתקן אותי בעדינות: "החלום זה לא הבתים שאין בעזה. החלום זה הבתים שיש כאן". והוא צודק. הרצועה הריקה שמעבר לגדר היא לא ההגשמה – ההגשמה היא המשפחה שמתיישבת 50 מטר מהגדר הזאת, בשקט, בביטחון, ובונה גינה.

זה, בעצם, כל הסיפור. כי אפשר לשקם בתים בכסף, אבל אי אפשר לשקם קהילה בכפייה. ופרידמן, כמי שהיה מנכ"ל משרד השיכון, יודע היטב שההבדל בין שכונה לבין בית הוא לא בטון – הוא אנשים. "אנשים יבואו", הוא אומר על הבתים הריקים, "לא יפה בית ריק". הוא מונה: 12 מכינות קדם־צבאיות פועלות בחבל, ישיבת הסדר חדשה בכפר מיימון, כאלף צעירים שהובאו לאזור. בעוטף חיים הרבה משפחות מארגנטינה ומברזיל, זוגות צעירים דתיים ולא־דתיים, ותיקים לצד חדשים. "כל מקום שגרו בו מאה – צריכים לגור אלף".

וזה, כאמור, לא רק הדרום. חצי משבועו של פרידמן מתנהל בצפון, סביב צמתי הגבול, שם היעד לא פחות שאפתני – עוד כמאה אלף תושבים. הצפון, הוא מודה, לוקח יותר זמן; ההתאוששות שלו איטית יותר, והשיקום שם נמצא כמה צעדים מאחורי הדרום. בעין השלושה, הוא מספר על גבורה שקטה שמנעה אסון גדול יותר – כיתות כוננות שיצאו לקרב, אנשים שעמדו בשער. "היישובים חסונים", הוא אומר. "אנחנו בונים אותם מחדש, טוב יותר". הוא מדבר עליהם בגוף ראשון, כאילו מדובר במשפחה שלו, וכשאני מעיר על כך הוא לא מכחיש: "אני מאוד מחובר אליהם".

היינו כחולמים

לרגע, בין יישוב ליישוב, הוא נעצר על הרעיון הגדול. הוא מדבר על פרופורציות – על כך שבנים ובנות שהיום מובן להם מאליו שיש מדינה, צריכים לדעת שלפני 80 שנה בקושי היינו יכולים לחלום עליה. "היינו כְּחֹלְמִים", הוא מצטט את תהלים, ובעיניו הדרום הזה, על כל כאבו, הוא הגשמה של אותו חלום. חז"ל אמרו שאין לך קץ מגולה מן הארץ שנותנת פרייה – פריחת הארץ וקיבוץ הגלויות, שני סימני הגאולה. "כל הבנייה הזאת מחדש", אני שואל, "אתה מרגיש בה חלק מהגאולה?" הוא לא מהסס: "לגמרי".

השמש מתחילה לרדת כשאנחנו עוצרים בשכונה החדשה. בתים לבנים ושטופי אור, שבילי בטון טריים שעוד לחים, פנסים שנדלקים אחד־אחד, ודגל ישראל בכניסה. פרידמן עומד באמצע השביל, מחייך אל המצלמה, ומאחוריו האופק נצבע כתום. "אתה יודע", הוא אומר, "מספרים על אחד מראשי הישיבות, ניצול שואה, שאמר על רַעש של ילדים בישיבה: אחרי השואה, רַעש של ילדים לא מפריע. וגם רעש של בנייה ומנופים לא מפריע. לא אבק ולא רעש. זה הלחם שלנו".

לפני שניפרד הוא מבקש לסכם, וכדרכו עושה זאת דרך משל. "ברחובנו הצר", הוא מדקלם את שירו המפורסם של יורם טהר-לב, "יש נגר אחד מוזר, ויש שם גם סנדלר, ויש גם בונה". הנגר והסנדלר, הוא אומר, חולמים שאליהו הנביא יבוא ויתקן הכל – ולא עושים דבר. אבל הבונה? הבונה בונה את העיר. "אני לא חוקה למסֵר, אני חוקה לבנות. הדור הצעיר צריך להתחבר לדגל, לא רק לשבת על העצמות. צריכים לתמוך בכל מי שגר כאן – לא משנה מאיפה הגיע ולמי הוא מצביע – ולראות את הטוב באנשים האלה, את הגבורה הגדולה שלהם. ואת זה, את הגבורה, אי אפשר לצלם".

הרכב מתרחק, והמנופים נשארים באופק, כתומים על רקע השקיעה. עכשיו אני כבר לא צריך שיסבירו לי למה מנופים הם הנוף היפה בעולם.

השר אלקין: "הסתגרתי בחדר ובכיתי"

בשיחה עם 'שבתון' מדבר השר זאב אלקין, הממונה על שיקום הצפון והדרום, על הפער בין הדרום לצפון, על מנהלת שנועדה להיסגר ועל מעגל שנסגר בשדרות. הוא מספר על הרגע שלקח גם את הפיקוד על שיקום הצפון. "כשנכנסתי בסוף 2024", הוא נזכר, "מצאתי בצפון מטה יישום של שמונה אנשים בלי שום יכולת ביצועית – לא חשבות, לא כלום. נלחמתי כדי להקים שם משהו דומה למה שיש בדרום".

יום אחרי הסיור עם אביעד פרידמן בעוטף, אני יושב מול האיש שמעליו – זאב אלקין, השר במשרד האוצר האחראי על שיקום הצפון והדרום. אם פרידמן הוא האיש של השטח, אלקין הוא האיש של המפה הגדולה: "השחמטאי", כפי שמכנים אותו כבר שנים, מחשב מהלכים כמה צעדים קדימה. עולה מחרקוב שהגיע לארץ ב־1990, איש שלימד עברית ויהדות במחתרת הסובייטית והפך לאחד השרים הוותיקים בפוליטיקה הישראלית. אני מפעיל את המכשיר, והוא מאשר בחיוך – אלקין רגיל להיות מוקלט, ולא תמיד על ידי גורמים שרצו בטובתו.

"אביעד היה מרשים אתמול", אני פותח, "אבל יש הבדל בין הדרום לצפון. בדרום זה כבר רץ, ובצפון מרגישים תקוע. אתה עצמך אמרת שהיית מתוסכל ומיואש".

הוא מתקן אותי מייד. "לא אמרתי מיואש. אמרתי שיש הבדלים אובייקטיביים, וזה קשור קודם כל לזמן. בדרום אנשים היו מפונים פחות מחצי שנה, והשיקום התחיל מהר. בצפון לוח הזמנים של החזרה התחיל הרבה יותר מאוחר – אנחנו שם שנה, שנה וחצי אחרי הדרום". והדבר השני, הוא אומר, קשה ממנו: משך הפינוי. "אדם שהיה מפונה שנה וחצי, שיצא מהמלון לדירה שכורה, שילדיו השתלבו בבית ספר בכרמיאל או בנהריה – קשה הרבה יותר לעקור אותו שוב".

בכל זאת, הוא מדגיש, גם בצפון החזרה הפתיעה לטובה: קרוב ל־90 אחוז. "באחד היישובים היו 100 אחוז לפני המלחמה – והיום הם 110. גדלו. קריית שמונה בין 70 ל־80 אחוז, מטולה בסביבות 50 אחוז. לכל מקום הנסיבות שלו".

עכשיו אוחדו מטה "תנופה" של הצפון ומנהלת "תקומה" של הדרום למנהלת אחת. אני מצטט לו את המשפט של אביעד: "הוא אמר לי שאם תקומה תתקיים אחרי 2028, זה סימן שנכשלנו". אלקין מחייך. "אני חושב שהוא טיפה מגזים – במציאות הישראלית תמיד יש קצוות לסגור. אבל במהות הוא צודק. תקומה נועדה להיסגר. המטרה היא שהחבל הזה יהיה אזור נורמלי במדינת ישראל, וברגע שזה קורה – אין סיבה שתמשיך להתקיים מנהלת".

שאלת האמון, שהעסיקה אותי כל כך בשטח, מקבלת אצלו תשובה קצרה: "היתרון שלי היה שקיפות. לא שיקרתי, וכשיכולתי לעזור – עזרתי. אם יש מילה, זו מילה". לכן, הוא אומר, קיבלו אותנו יפה בכל מקום – גם במועצות מקומיות שאינן אוהבות את הממשלה.

ואז הוא נשען קדימה, ומספר לי על הרגע שלא עוזב אותו. ב-1 בספטמבר, לפני שנה. הוא הוזמן לחנוכת בית ספר חדש בשדרות. הוא מגיע – בלונים, שכונה חדשה, בתים בנויים שעדיין לא אוכלסו – ומרגיש תחושת דז'ה־וו מוזרה. "כאילו הייתי כאן, ומצד שני לא הכרתי כלום". ואז מסבירים לו: כשהיה שר הבינוי והשיכון, ארבע שנים קודם, הפרויקט הראשון שלו היה כאן, בדיוק בפינה הזאת. הוא זה שיזם את הקמת השכונה הענקית של שדרות, והוא זה שאמר שבפינה הזאת יקום בית ספר. "בפוליטיקה בדרך כלל אתה לא נשאר בתפקיד מספיק זמן כדי לפגוש את מה שיזמת", הוא אומר בשקט. "וכאן זה פגש אותי". אחרי החגים נכנסות 800 המשפחות הראשונות. מעגל שנסגר: שר השיכון שתכנן, שר השיקום שרואה את זה פורח.

הוא מספר לי גם על כיסופים – איך פגש את חבריה בכנסת כשהיו שבורים וסירבו לחזור, ואיך כשנתיים אחר כך שמע אותם מודים למנהלת, אחרי ש־90 אחוז מהקיבוץ חזר, הוא נאלץ לצאת מהחדר, והודה בפשטות: "בכיתי".

"יש הבדלים אובייקטיביים, וזה קשור קודם כל לזמן. בדרום אנשים היו מפונים פחות מחצי שנה, והשיקום התחיל מהר. בצפון, לוח הזמנים של החזרה התחיל הרבה יותר מאוחר"

לפני שאנחנו נפרדים אני מניח לפניו את דברי חז"ל על שני סימני הגאולה – פריחת הארץ וקיבוץ גלויות – ומעיר שהוא עצמו נושא את שניהם על בשרו: איש שעלה בקיבוץ גלויות, ועוסק עכשיו בפריחת הארץ. הוא מספר לי על אירוע שבו עמד מול אנשי הסוכנות היהודית בחבל, על אלפי דונמים חדשים שנבנים שם – הוא, שבברית המועצות לימד עברית ותרבות יהודית ליהודים מנותקים, עומד היום כשר בממשלת ישראל ובונה את הארץ ממש. "זה", הוא אומר, "הניצחון האמיתי". והמילים "היינו כחולמים" מקבלות פתאום פנים של אדם אחד.