הירושלמי במסכת תענית, דן במשנה (תענית ד א), העוסקת בתחילת תעניות הגשמים של 'היחידים':
"הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין…", ובשאלה מי הם אותם יחידים הראויים להתפלל לגשם ולהיענות. לאחר הדיון הפורמלי בשאלה, מופיעים חמישה סיפורים, העוסקים כולם באנשים שמאופיינים כראויים להתפלל על הגשם ולהיענות, על אף שאינם עונים לקריטריונים הפורמליסטים הרגילים. אלא שהסיפור הראשון, כמעט ולא מספק לנו מידע, אין בו הצהרה שהאיש ראוי שתפילתו תיענה (כפי שיש בסיפורים האחרים), אין בו לכאורה כל התייחסות לנושא הגשמים, והנסתר בו רב על הנגלה:
"חד בר נש הוה מפיק מעשרוי כתיקנן (איש אחד היה מוציא מעשרות כתיקנן), א"ל ר' מנא: קום, אמור: "בערתי הקודש מן הבית"
המידע היחיד על הדמות שבסיפור הוא שהיא מקפידה במעשרות. על מנת להבין, נעיין בנוסח של וידוי המעשרות שבפרשתנו (דברים כו):
"בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת. שמעתי בקול ה' א-להי עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו …".
נוסח וידוי המעשרות, הוא למעשה פניה לקב"ה לקיים את החלק שלו בחוזה שבין שני הצדדים. אני עשיתי ככל אשר ציוויתני ואתה – השקיפה ממעון קדשך מן השמיים, וברך את האדמה – בברכת הגשם. כך גם במשנה, מעשר שני ה יג: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים: עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו…". כוחם של מי שמקפידים על המעשרות עד כדי הפיכת ברכה לקללה, מתואר גם במדרש שמות רבה (מא א). הדרשן שם מציין שוידוי המעשרות הוא המקום היחיד במקרא שבו מופיעה השקפת ה' מן השמים כביטוי לברכה, ולא כביטוי לקללה – כמצוי בדרך כלל.
הקשר של הבאת מעשרות לירידת גשמים, ברור אם כן. בזמן הבצורת מזכיר לנו וידוי המעשרות את החוזה שבין הקב"ה לעמו. עצירת גשמים נקשרת פעמים רבות לע"ז, אך כאן מדגישים בפנינו חז"ל עניינים שבין אדם לחברו, וממילא – גם מלמדים אותנו על התיקון המתבקש. האם כשנבוא לפני הקב"ה להתפלל שישקיף עלינו מן השמיים לברכה ולא לקללה, נוכל לומר שנתנו ברוחב יד לגר, ליתום ולאלמנה? אין הדבר תלוי אלא בנו.
(כי תבא תשפ)
השקיפה ממעון קדשך
השארת תגובה