הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)בסיומו של ספר שמות ובסופה של הפרשה מסתיימת מלאכת הקמת המשכן. משה רבנו נותן דין וחשבון מפורט ודייקני על הכמויות של חומרי הגלם שנצרכו בעת הקמת המשכן. הכתוב גם מדגיש את הדייקנות של ההקמה בהתאמה מוחלטת לציווי האלקי: "ויעש משה ככל אשר צוה ד' אותו כן עשה" (שמות מ טז).
בפרשיות ויקהל פקודי מזכירה התורה יותר מעשר פעמים שמשה עשה את המשכן "כאשר ציוה ד'". שהמשכן וכליו נעשו על פי המידות שציוה ד'.
המפרשים תמהו על הצורך בהדגשה זו, וכי היה עולה על הדעת שמשה לא מילא אחר צו ד' בדייקנות?
נראה שההסבר הפשוט הוא שדווקא בהקמת המשכן, שנועד להשרות את השכינה, יש להדגיש את החשיבות של הדייקנות בפרטים ובהקפדה על המידות שהקב"ה ציוה. הן במידה של כל דבר ודבר בפני עצמו והן באופן שבו הדברים משתלבים זה בזה, שלא יבוא אחד על חשבון מקומו של השני. שכן, כאשר עוסקים בדברים שיסודם בעולם הרוחני, שהוא מעל למגבלות של מידה פיזית, ומעל לפרטים, יש נטייה להמעיט מהערך של הדייקנות והמידתיות של כל דבר. מגמה זו אנו מוצאים בדברי חז"ל על הקמת המשכן.
"זה אחד משלשה דברים ששמע משה מפי הגבורה והרתיע לאחוריו. וכו'. ובשעה שאמר ליה: 'ועשו לי מקדש' (שמות כה) אמר משה: 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי' (מלכים א ח)? וכו' ואנו יכולין לעשות לו מקדש? א"ל הקב"ה איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן! שנאמר: 'ואת המשכן תעשה עשר יריעות' (שמות כו). כיון ששמעו כך עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן כיון שעשו את המשכן מיד נתמלא המשכן מאורו של הקב"ה ומכבודו וכו'" (תנחומא נשא פרק יא).
מהמשכן אנו מבקשים ללמוד על דרכי הבניין של משכן הקודש הרוחני בליבו של כל אחד ואחד בבחינת 'בלבבי משכן אבנה'. משכן האמונה ובנין המידות של כל אחד. גם בבניין זה יש צורך בדייקנות ובמידתיות. גם מידה טובה כשהיא אינה מידתית, הן כשהיא מופרזת והן שהיא במידה שאינה מספקת, עלולה לאבד את ערכה, "אין לך מידה שאין הקיצוניות מזיקתה" (אגרות הראי"ה, אג' כ').
כך הדבר בכל מידה בפני עצמה ובאופן מיוחד בשילוב ההרמוני של המידות בינן לבין עצמן, נדרשת הגדרה של המידתיות כדי שלא יבוא אחד על חשבון מקומו של השני. כפי שתיאר הכוזרי: "החסיד הוא הוא המושל! שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש. וכו'. הוא חוסם את הכוחות המתאווים ומונע אותם מעבור גבולם לאחר שנתן להם חלקם וספק להם כל מה שממלא חסרונם: מאכל במידה ומשתה במשורה ורחיצה וכל השייך לה כפי הצורך, וכן הוא חוסם את הכוחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו לאחר שספקם ונתן להם חלקם בנצחנות עד כמה שזו נחוצה לוויכוחים בחכמות או בדעות ולשם גערה באנשים רעים, ואף לחושים הוא נותן חלקים במידה שהתועלת העולה מפעולתם שבה אליו שכשם שהוא משתמש בידיו וברגליו ובלשונו רק לשם צורך הכרחי. וכו'. אולם אין החסיד מניח לאחד האברים והכוחות האלה לעבר את הגבול בפעולה המיחדתו ומזלזל ביתרם. ולאחר שעשה החסיד לכל אחד מאלה כל צרכו ונתן לכוחות הטבעיים מנוחה ושינה במידה מספקת ולחיוניים ערות ותנועה די צרכם לשם פעולה בעניני העולם הזה" (כוזרי ג ד).
כדוגמה מדת הגאווה, שביסודה היא מידה מגונה, ובכל זאת יש בה צורך במינון נמוך מאד, "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" (סוטה ה א). "'אחד משמונה בשמינית – משקל קטן הוא, והיינו 'עוכלא' כלומר צריך שיהיה בו מעט גאווה שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם" (רש"י שם). ללא השמינית שבשמינית הציבור לא יתחשב בדעתו.
כנגדה מידת הצדקה היא מידה טובה ואף היא נדרשת למידתיות ועליה נאמר ש"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות. ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניח לו חבירו ומנו ר' ישבב" (כתובות נ א).
אף מידת הזהירות היא מידה חשובה ויסודית, ובלעדיה עלול האדם לשגות ולהיכשל, ועליה נאמר "מן הזהירות – שלא תרבה להיזהר" (הקדמה לחובת הלבבות).
כעין המשכן שבו שרתה השכינה מצינו גם ברוח הקודש השורה על האדם, מוגבלת למידה ומשקל: "'לעשות לרוח משקל', א"ר אחא: אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל, יש שמתנבא ספר אחד ויש שנים" (ויקרא רבה טו ב).
(ויקה"פ תשעז)
