הקרב שאחרי הקרב: מסע השיקום של פצועי צה"ל

דווקא כשהכותרות מתחלפות והלחימה מתרחקת מעין הציבור, נפתחת חזית לחימה חדשה – עבור פצועי צה"ל. מסע ארוך של שיקום, כאב, התמודדות וניסיון לבנות מחדש את החיים. פצועי צה"ל ובני משפחותיהם משתפים בסיפורים האישיים שמאחורי הפציעה – על הרגע ששינה את חייהם, על הדרך שעברו מאז, ועל התקווה שממשיכה להוביל אותם קדימה

הסיפורים האלה נכתבים על רקע ויכוח ממשלתי שמתנהל הרחק מעיני רוב הציבור: בימים הקרובים צפויה הכרעה על עתיד מערך השיקום של נכי ופצועי צה"ל, כשמשרד האוצר ומשרד הביטחון חלוקים על יישום המלצות ועדת השיקום בראשות פרופ' שלמה מור-יוסף – רפורמה שתגדיל את ההוצאה השנתית בכ-2.5 מיליארד שקל ותשנה את אופן קביעת הנכויות. באוצר טוענים שניתן להפנות חלק מהתקציב לשירותי שיקום חיוניים יותר, ואילו במשרד הביטחון דוחים את הטענות ומצביעים על היקף הפגיעות ושיעורי התעסוקה הגבוהים כהוכחה לכך שהשיקום עובד.

בעוד הדיונים הבירוקרטיים נמשכים במשרדי הממשלה, הגיבורים האמיתיים של הסיפור הזה ממשיכים במסע שיקום יומיומי, לרוב בלי שהוויכוח הזה נוגע להם ישירות – עד שהוא כן.

רואים רק נכות פיזית

פנינה הלל, בת 38 מעפולה, אם לילד בן שנתיים, מסיימת בימים אלה תואר שני בחינוך ומתחילה במקביל תואר ראשון נוסף בפסיכולוגיה, תוך שהיא ממשיכה במסע שיקום ארוך שנים. את שירותה הצבאי החלה במסלול קצונה ייעודית קרבית בחיל הקשר, ולאחר בעיות רפואיות הועברה לגדוד הקשר של אוגדה 36, ולבסוף שובצה כמש"קית מחשוב במפקדת האוגדה.

ב-27 במאי 2008 פונה החמ"ל הגדודי למרחב מוגן, על רקע חשש מפרובוקציה בגזרה הצפונית, בעת שהאוגדה כבר התמודדה עם חטוף בעזה. במהלך הפינוי שברה פנינה את הקרסול אך המשיכה לתפקד שעות ארוכות, וכמעט יממה חלפה עד שהגיעה הביתה. בשלב מסוים מצאה עצמה לבדה על גדר המערכת, ללא נשק ועם רגל שבורה, בזמן התראות על ניסיונות חטיפה. "40 הדקות האלה לבד על הגדר הן החלק המפחיד ביותר בסיפור מבחינתי. גם היום, כשכואב לי מאוד, אני מתנתקת מהמציאות וחוזרת לשם", היא משתפת.

שנים לאחר מכן היא עדיין מתמודדת עם כאבים עזים, רעידות בלתי נשלטות ברגל הפגועה, ניתוקים ופלאשבקים. לפני כשנה נדחתה בקשתה לכיסא גלגלים חדש בשל אחוזי נכות נמוכים. "במשך שנים יש לי רק 10 אחוזי נכות על החלק הפיזי, כי בניירת זה מוגדר כשבר תלישה קטן. הרגע הזה הציף מחדש את כל הזיכרונות", היא אומרת. כיום היא ממתינה להחלטת ועדת החמרת מצב.

פנינה מספרת גם על חוסר ההבנה החברתי שהיא נתקלת בו. לא פעם היא שומעת את המשפט "לא רואים עלייך", ובאחת הנסיעות שאל אותה נהג מונית מה עשו נשים בבית הלוחם, כאילו נשים אינן משרתות בצה"ל ואינן נפצעות. "מה שרואים זו הנכות הפיזית, אבל הפוסט־טראומה היא הפציעה העיקרית שלי", היא מציינת.

באירוע נוסף בחדר מיון, לאחר שהרגל נחבלה שוב, הגיעה בעיצומו של פלאשבק והתחננה שיוציאו אותה מהרכב. במקום להבין את מצוקתה, ענתה לה רופאה: "מי שצועק – לא מקבל טיפול". "רק איש צוות שהכיר פוסט־טראומה הצליח להרגיע את המצב", היא נזכרת. "כאב כרוני מלווה אותי בכל יום, וכל עומס עלול לגרום לניתוק מהמציאות – ובכל זאת פעמים רבות אני מחייכת ועונה ש'הכל בסדר', כדי לא להכביד על הסביבה", היא מודה.

למרות הקושי היומיומי, פנינה ממשיכה ללמוד, לגדל את בנה ולנהל חיים פעילים. "אני מאמינה שעשיתי את הדבר הנכון. בשנתיים האחרונות, הבן שלי הוא הסיבה שבגללה אני קמה בכל בוקר וממשיכה להילחם", היא אומרת בתקווה. "אני מבקשת להנגיש אביזרי ניידות אישיים ולהרחיב את הסיוע למשפחות ולילדי נכי צה"ל מגיל אפס. ולפצועים טריים אני רוצה לומר: אל תישארו לבד. השיקום ארוך, אבל בעזרת ליווי נכון, קהילה ואנשים שמבינים את הדרך – אפשר לצלוח אותו".

"כאב כרוני מלווה אותי בכל יום, וכל עומס עלול לגרום לניתוק מהמציאות. בכל זאת, פעמים רבות אני מחייכת ועונה ש'הכל בסדר', כדי לא להכביד על הסביבה"

מגדלים מחדש את הבן

עד 7 באוקטובר חיו רז רכס, בן 60 וגרוש, ומשפחתו חיים רגילים. פרט לאורי בנו הבכור, יש לו שתי בנות נוספות. עם גרושתו ניב, אמו של אורי, הוא מגדל את הילדים בשיתוף פעולה מלא. אורי, בן 23 מקציר, היה נער חברותי ובעל חוש הומור, הדריך בני נוער עם צרכים מיוחדים בצופים, והתגייס לגדוד 50 בנח"ל מתוך רצון למסלול פיקודי. "לא היה לי קל עם ההחלטה שלו ללכת לקרבי," נזכר רז, "אבל אמרתי לעצמי: אם לא הילדים האלה, מי ישמור עלינו?"

ב-20 בדצמבר 2023, בפעילות מבצעית בשכונת דרג' תופאח בעיר עזה, אירע פיצוץ עז בעת ניסיון לפתוח דלת ברזל. אורי ספג את מלוא ההדף ונפצע באופן אנוש: פגיעת ראש קשה, ידיים מרוסקות ופנים שהושחתו. "הדלת והנשק האישי שלו הועפו עליו. בקשר כבר דיווחו שהוא נהרג, ורק במקרה הבחינו בתזוזה שלו והבינו שהוא עדיין בחיים", משחזר רז. בתוך פחות משעה הגיע לבית החולים אסותא אשדוד ועבר פיום קנה מציל חיים, בזכות שרשרת אנשים שהיו במקום הנכון בזמן הנכון. הוא הורדם והונשם כחודש. רק כשהחל להתעורר, התברר היקף הפגיעה באזור המוח האחראי על דיבור, יוזמה וקבלת החלטות.

השיקום נמשך כבר יותר משנתיים וחצי. "כל יום צלחנו עוד פסגה קטנה", אומר רז. "למדנו להבין שהחזרה של אורי היא לא חזרה למה שהיה, אלא בנייה של חיים חדשים". כבר בבית החולים אמרו להם שכמו שיש "זמן סיני", יש גם זמן של בית חולים – ואין טעם לנסות לזרז את התהליך. דווקא הדברים הקטנים – החזקת כלי עבודה, בניית לגו, נהיגה – מרגשים היום הכי הרבה, לצד חוש ההומור והאופי התיאטרלי של אורי שעוזרים לו להתמודד. עם זאת, אורי מתמודד גם עם אפילפסיה שהתפתחה בעקבות הפציעה, המתבטאת אצלו בהתקפי צחוק. "בהרבה מובנים חזרנו לגדל ילד מחדש", אומר רז.

בחודשים הראשונים קיבלו רז וניב אפוטרופסות על גופו של אורי ונאלצו לקבל עבורו החלטות רפואיות מורכבות. "אלה החלטות שאף הורה לא חושב שיצטרך לקבל. כל מה שעשינו היה מתוך רצון להציל את החיים שלו". רז קורא לחברה ולמדינה להבין שפגוע ראש זקוק למעטפת רחבה: "לא יכול להיות שכל פעם הם יצטרכו להסביר למה קשה להם".

בנוסף, רז מודה לאנשים הרבים שליוו את המשפחה לאורך הדרך: "עצם זה שיש אנשים שממשיכים לדבר על פצועי המלחמה ולא נותנים לנושא לרדת מסדר היום – זה משמעותי מאוד". למשפחות שרק מקבלות את הבשורה המרה, הוא אומר: "אתם לא לבד. צריך לדעת להוריד את השריון, לבקש עזרה וגם לדעת לקבל אותה. אל תוותרו על הזכויות שמגיעות לכם. תתעקשו על כל דבר שהפצוע צריך. הדרך ארוכה, אבל אסור לוותר".

לצד המשפחה עמדו גם גופים וארגונים רבים לאורך כל הדרך. משפחת רכס מבקשת להוסיף מכאן את תודתם והערכתם העמוקה להם.

"כל יום צלחנו עוד פסגה קטנה. למדנו להבין שהחזרה של אורי היא לא חזרה למה שהיה, אלא בנייה של חיים חדשים. בהרבה מובנים, חזרנו לגדל ילד מחדש"

לנצח את הקרב על החיים

כמעט שלוש שנים לאחר שנפצע קשה ואיבד את רגלו בקרב ב-7 באוקטובר, שלום שטרית, בן 22 מעפולה ששירת בגולני, עדיין בעיצומו של מסע שיקום, אך מסרב לתת לפציעה להגדיר את חייו. "גדלתי בפריפריה ורציתי לשנות את מסלול החיים שלי", הוא מספר על בחירתו בדרך הקרבית עוד לפני הגיוס.

בבוקר 7 באוקטובר שירת במוצב פגה, בעוטף עזה. "הכל תפס אותנו בהפתעה מוחלטת", הוא נזכר. "הייתי הראשון שנתקל במחבלים במחלקה. כבר בהיתקלות הראשונה נפצעתי, אבל גם הצלחתי לחסל שני מחבלים. הקרב גבה מחיר כבד: שישה אחים שלי למחלקה נפלו בקרב. היינו 28 לוחמים במוצב, ומתוכם 14 נהרגו, ה' ייקום דמם".

ברגע אחד הבין שלום שמתחיל קרב חדש – הקרב על השיקום ועל החיים שאחרי. בתחילה שרר סוג של אופוריה בזכות גל התמיכה מהארץ ומהעולם, שקצת מסיח את הדעת מהמציאות. אולם, עם הזמן החלו האתגרים האמיתיים: "כל יום דורש ממך מאמץ פיזי ומנטלי עצום. אבל דווקא בתוך הקושי, אתה מגלה כוחות שלא ידעת שקיימים בך. עכשיו אני מנצח את הקרב על החיים שלי", הוא אומר באופטימיות.

הרופאים נאלצו לכרות את רגלו בנקודה גבוהה יחסית, מה שהקשה על התאמת הפרוטזה. "אחרי חצי שנת שיקום בארה"ב, וכמעט שלוש שנים אחרי הפציעה, אני סוף־סוף מגיע לפרוטזה שמאפשרת לי איכות חיים טובה יותר", הוא מעיד. "זו התקדמות גדולה, אבל מבחינתי זו רק תחילת הדרך. השיקום לא נגמר אף פעם ודורש התמדה, סבלנות וכוח רצון. אני נשען גם על משפחה וחברים, ורק ברגעים כאלה אתה מבין מי באמת נמצא לצידך".

שלום, שגדל כנער בסיכון, סבור שהעבר הכין אותו לרגעים הקשים: "כל מה שעברתי אז נתן לי כלים להתמודד גם עם הפציעה. אני מאמין שאין בחיים שום דבר שקורה סתם". כיום ממשיך שלום להציב לעצמו מטרות חדשות: "אני חולם בגדול. רוצה להצליח ולהוכיח לעצמי שאין דבר שעומד בפני הרצון".

לפצועי צה"ל הוא מבקש למסור: "תהיו חזקים, תהיו רעבים להצליח, אל תוותרו. כבר ניצחתם בקרב אחד – עכשיו תנצחו גם את הקרב של השיקום", ולציבור: "אני אוהב את עם ישראל. הלוואי שנדע לגשר על המחלוקות ולהיות שם אחד בשביל השני".

"אחרי חצי שנת שיקום בארה"ב, וכמעט שלוש שנים אחרי הפציעה, אני סוף־סוף מגיע לפרוטזה שמאפשרת לי איכות חיים טובה יותר. זו התקדמות גדולה, אבל מבחינתי זו רק תחילת הדרך"

לא נותן לפציעה להחליט עבורו

ירדן הינדי, תושב קריית ביאליק, נשוי לחן ואב לשלושה, עובד כיום במשאבי אנוש בחברת החשמל. מי שפוגש אותו היום, מתקשה לדמיין את מסע השיקום ואת הכאב הכרוני שמלווה אותו. את שירותו הצבאי עשה כלוחם ביחידת המעברים של המשטרה הצבאית, ובהמשך כמפקד מחלקה, סמל מחלקה ורס"פ פלוגה, כשהתפקיד כלל אבטחת מעברים ביהודה ושומרון. "עמדנו בין 12 ל-16 שעות בכל יום במחסומים, עם אפוד קרמי, קסדה ונשק. במשך שנים הגוף פשוט נשחק".

השחיקה הובילה לפגיעה קשה במפרק הירך, שהחמירה במרדף אחר שוהה בלתי חוקי, בו נקרעו גם הרצועות. "עברתי שני ניתוחים מאוד קשים. אחד מהם היה הראשון מסוגו שבוצע בארץ באותה תקופה".

ברגע שהצבא הבין שאינו מסוגל לתפקד, שוחרר ירדן ומצא עצמו מחוץ למערכת מייד אחרי הניתוח הראשון, עוד לפני שהוכר כנכה צה"ל: "כל הטיפולים, כל ההתמודדות – הכל נפל עליי ועל המשפחה. במקום הטיול המיוחל אחרי הצבא, ביליתי כל יום בין רופאים, פיזיותרפיה, הידרותרפיה ודיקור, שלוש-ארבע פעמים בשבוע. אלה היו החיים שלי. לא עבודה ולא חופש. רק שיקום", נזכר.

בשלב מסוים החליט ירדן שלא לשקוע ברחמים עצמיים ונרשם ללימודים אקדמיים בלי להמתין לסיום השיקום, לעיתים על קביים. "לא ויתרתי לעצמי לרגע", מספר ירדן. "סיימתי תואר ראשון בהצטיינות יתרה והמשכתי לתואר שני, שהשלמתי בגיל 25. בחרתי לקחת את כל מה שקרה לי ולהפוך אותו למנוע שידחוף אותי קדימה. הכוחות לא הגיעו ברגע אחד אלא נבנו בהדרגה, ורק עם הזמן גיליתי שיש בי הרבה יותר ממה שחשבתי".

"המחשבות 'מה היה קורה אילו' מלוות אותי, אך אני משתדל לא לתת להן להשתלט", מוסיף ירדן. "בגיל צעיר כבר סיימתי שני תארים, רכשתי דירה, התחתנתי והקמתי משפחה. לא נתתי לפציעה להחליט בשבילי איך ייראו החיים שלי. אולם, הכאב הכרוני עדיין נוכח 24 שעות ביממה. מי שאומר שהוא רואה רק את הטוב – משקר לעצמו".

לצידו של ירדן עומדת חן, בת זוגו מגיל 16, וגם הוריו נשאו בנטל הכלכלי בתקופה שטרם הוכר כנכה. "יש דברים שפיזית כבר לא אוכל לעשות… אבל בכל מה שקשור לחלומות, לקריירה, למשפחה ולהגשמה עצמית – אין דבר שאני לא יכול לעשות. המשפט שבו אני פותח הרצאות הוא: "אל תיתן לדברים שאתה לא יכול לעשות, להפריע לדברים שאתה כן יכול לעשות", הוא אומר.

ירדן מסיים בבקשה לקוראים: "אם תראו אותי ברחוב, כנראה שלא תחשבו שאני נכה. לעיתים אנשים מעקמים פרצוף כשאני מחנה בחניית נכים. הם לא יודעים כמה שעות של שיקום, כאב, בכי ועבודה עומדות מאחורי הרגע הזה שאני מצליח לעמוד על שתי הרגליים או ללכת עם הילדים שלי לגן המשחקים. עבדתי בשביל זה קשה מאוד, ואני עדיין עובד על זה בכל יום. תהיו סבלניים. לא כל נכה נראה כמו שנדמה לכם".

"לעיתים אנשים מעקמים פרצוף כשאני מחנה בחניית נכים. הם לא יודעים כמה שעות של שיקום, כאב, בכי ועבודה עומדות מאחורי הרגע הזה שאני מצליח לעמוד על שתי הרגליים"

 

עדיין ממתינה לטיפול פסיכולוגי

פולינה סוסין, בת 29 מנשר, סטודנטית שנה ד' לסיעוד, גויסה למילואים ב-7 באוקטובר ונשלחה לאזור גבול עזה, שם נחשפה למשימות הקשות ביותר של המלחמה – חיפוש וזיהוי גופות. "החשיפה למראות האלה היא הדבר שהכי השפיע על הפציעה הנפשית שלי", היא מעידה, "אבל אחד הדברים שהעמיקו את הפגיעה עוד יותר, היה הרגע שבו גיליתי שהמשפחה של אחת החיילות שלי נחטפה ונרצחה".

כשחזרה מהמילואים בדצמבר, כבר הרגישה שמשהו השתנה: "חזרתי אגרסיבית, חסרת סבלנות, בלי רצון לעשות שום דבר שאהבתי בעבר. פניתי למוקד טלפוני של עזרה נפשית, אבל לא חזרו אליי".

במקום להמשיך לחפש עזרה, פולינה שכנעה את עצמה שאינה זקוקה לה: "תמיד אמרתי לעצמי שיש אנשים שזקוקים לזה יותר ממני. המצב הלך והחמיר עם השנים, עד שבזכות המשפחה והחברים הבינה שהיא חייבת לטפל גם בעצמה, במיוחד לקראת עתידה כאחות. כיום היא בעיצומו של הליך הכרה מול משרד הביטחון, בליווי עורך דין.

השיפור, לדבריה, קטן: "פעם היו לי המון התפרצויות זעם… הרגשתי שהחיים רעים ושכולם רק רוצים לעשות רע". כיום היא מתפקדת מעט טוב יותר, אך מדגישה שהאיזון נשען בעיקר על תרופות: "ללא התרופות אני שוב נכנסת לדיכאון. העלו לי כבר פעמיים את המינון, והיום אני לוקחת 150 מיליגרם 'סרנדה'. התרופות אינן מספיקות, ואני ממתינה לטיפול פסיכולוגי דרך אגף השיקום". לשאלה אם הייתה כבר נקודת מפנה, תשובתה כנה: "לצערי, עדיין לא".

בחודשים הראשונים בחרה פולינה להתרחק כמעט מכולם: "הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי", היא נזכרת. "כל מי שפנה אליי פשוט עצבן אותי. המשפחה והחברים לא ויתרו עליי לרגע, ועם הזמן למדתי גם לבקש עזרה וגם להציב גבולות: היום, כשאני צריכה שקט, אני פשוט אומרת שאני לא בטוב ושיעזבו אותי קצת".

המסר המרכזי שלה נולד מטעותה שלה: "במשך שנים אמרתי לעצמי שיש מישהו שזקוק לטיפול יותר ממני. אסור לעשות את זה. תמיד יהיה מישהו שעבר יותר, ותמיד יהיה מישהו שעבר פחות. אל תחכו. אל תגידו שיש מישהו חשוב יותר. גם לכם מגיע", היא מסכמת. למרות הקושי, באופן מעורר השראה, פולינה מסרבת לאבד תקווה וממשיכה ללמוד ולעזור לאחרים.

"במשך שנים אמרתי לעצמי שיש מישהו שזקוק לטיפול יותר ממני. אסור לעשות את זה. תמיד יהיה מישהו שעבר יותר, ותמיד יהיה מישהו שעבר פחות. אל תגידו שיש מישהו חשוב יותר. גם לכם מגיע"

מספרים עצומים

הנתונים על היקפי הפציעה בקרב חיילי צה"ל, מדאיגים: כ-111,000 נפגעי שירות בכוחות הביטחון שהוכרו על ידי אגף השיקום, כאשר כ-90% מהם שירתו בצה"ל, ומעמדם נגזר מחוק הנכים (תגמולים ושיקום), הקובע דרגות נכות הנעות בין 10% ל-100. בין שנת 2023 ל-2024 עלה מספר נכי צה"ל מ-69.7 אלף ל-72.5 אלף – עלייה של כ-3.9% – כאשר ברבעון הרביעי של 2023, עם פרוץ המלחמה, נפגעו 4,389 חיילים לעומת 142 בלבד בשלושת הרבעונים הקודמים. דוח איגוד רופאי בריאות הציבור מציין גם עלייה של 18.1% במספר נכי צה"ל עם פגיעות נפשיות, ועלייה חדה במיוחד בקרב חיילים צעירים בני 18–24 – נתון הממחיש עד כמה הסיפורים המתוארים בכתבה הזו הם חלק ממציאות רחבה ומתמשכת.

קל להגיד 'גיבורות'

ירון קדושים, מתנדב בשיקום שיבא מאז 7 באוקטובר, מספר: "בימים אלו מתקיים קמפיין גיוס המונים למען הפצועים הקשים של המלחמה והמשפחות המיוסרות שאיתם, באתר גיבבק (GiveBack). קל להגיד 'גיבורות', אבל הן מיוסרות ועייפות ממלחמת שיקום מתישה ומפרכת. חלקם מילואימניקים בלי הכרה, עם ילדים בבית. ואנחנו כל יום שם בשבילם – לכל צורך שעולה, מציוד שיקום והסדרי נגישות שלא בסל, ועד ציוד נוחות בחדר האשפוז ופינוקים. נשמח ללוות בחדרים מי שיוכל לבוא ולחזק, ואודה מאוד על תמיכה בפרויקט גיוס ההמונים. כל שקל חשוב – והכל למען המטרה החשובה ובהתנדבות מלאה".

ניתן לתרום באתר, וכן בביט או בפייבוקס למספר 0544943906, בציון "עבור הגיבורים – אצל ירון קדושים".

***

הסיפורים של פנינה, רז ואורי, שלום, ירדן ופולינה שונים זה מזה, אך כולם מזכירים אמת אחת: הפציעה אולי התרחשה ברגע אחד, אך מסע השיקום נמשך שנים. מאחורי כל נכה צה"ל מסתתרים מאבק יומיומי, כאב, תקווה והמון כוח רצון – ובעיקר הצורך שלא להישאר לבד, אלא בחברה שרואה, מבינה וממשיכה ללוות גם הרבה אחרי שהקרב הסתיים.

בירושלים עומדת להתקבל בימים הקרובים הכרעה שעשויה לשנות את הכללים עצמם. באוצר מתריעים כי דוח שכוונותיו טובות עלול להפוך לכישלון, וכי דווקא הנפגעים הקשים ביותר עשויים לשלם את המחיר – בין היתר בשל עומס שעלול להיווצר על הוועדות הרפואיות ועל אגף השיקום, ובשל הרחבת האפשרות לקיים ועדות רפואיות ללא נוכחות הנכה, מה שלטענתם עלול לפגוע בדיוק קביעת הזכויות.

במשרד הביטחון, לעומת זאת, מזהירים כי דווקא האוצר הוא שמעכב את יישום המלצות ועדת המומחים, שאותן הגדיר שר האוצר עצמו בעבר כ"מהפכה היסטורית". שם מדגישים כי הפחתת אחוזי נכות בעקבות ערעור, כפי שמוצע, עלולה להרתיע נפגעים מלפנות מלכתחילה לקבלת סיוע, וכי דומה הדבר לפגוע במי שכבר נמצא באמצע הדרך. כך שהקרב שאחרי הקרב, מתברר, מתנהל למעשה בשתי זירות במקביל: זו שבתוך הבית, של פנינה, רז ואורי, שלום, ירדן ופולינה – וזו שבמסדרונות הממשלה, שם נקבע איזו מעטפת יקבלו ביום שאחרי.