"הגוף בבית, הראש בעזה"

כך מתארים רבים מהחוזרים ממילואים את מה שקורה להם: הגוף כבר כאן, אבל הראש עדיין בשדה הקרב. אצל רן רוקח התיאור מקבל משמעות — מסע אל עולם הלומי הקרב בישראל, ואל מיזם שמנסה לתפוס אותם ברגע שהם הכי לבד 

ספיר שפרבר

זה קורה בלי אזהרה. רן רוקח, בן 54 מרמת גן, נוהג בדרכו להיפגש עם חברה, כשלפתע העולם סביבו מתחלף: "הרגשתי תחושות מוזרות מאוד, כמו סרט מתוך שדה הקרב. הטנקים, רעשי הפיצוצים והירי היו סביבי בכל מקום." הוא עוצר את הרכב בצד הכביש, לא מבין מה קורה לו, ורק יודע שהוא שם שוב, בדרום רצועת עזה, ב-22 בינואר 2024, ברגע שקרס מבנה של חיל ההנדסה על טנק שניסה לחלץ, ועשרים ואחד לוחמים נהרגו. רוקח, גרוש ואב לבן שניהל עסק משגשג של איתור נזילות ותיקוני אינסטלציה, "הייתי בין הטובים בתחום", השלים באותו יום את המשימה, וגם למחרת, תחת אש. רק כשחזר למקום מבטחים ומפקדו שאל אם הכול בסדר, ענה בקול צרוד, "כי אחר כך הבנתי שכנראה שלא הכול היה בסדר". כחודשיים- שלושה אחרי שחרורו מהמילואים, כשחברה התקשרה וביקשה להיפגש, נענה, ובדרך אליה השתלט עליו שדה הקרב מחדש — לא זיכרון, אלא חזרה ממשית לשם.

הוא נרגע, המשיך בנסיעה כאילו כלום, ישבו לאכול, והיא שאלה מיד: "מה עובר עליך?" הוא לא ידע מה לענות. "הרגשתי שמשהו קורה, אבל לא הבנתי מה בדיוק. המון עצב היה בתוכי, וכל מיני סימפטומים לא ברורים." אמר לעצמו שזה יעבור. נסע הביתה, התקלח, נכנס למיטה, והתקף שני, הרבה יותר גרוע מהראשון, הגיע אליו במקום שהיה אמור להיות הכי בטוח בעולם.

"התביישתי להתקשר למכרים ולמשפחה, וחיפשתי באינטרנט עזרה", הוא מתאר. עלה מספר טלפון של קו סיוע נפשי. נציגה שאלה שאלות שקשה היה לו לענות עליהן, ודווקא מהקושי הזה הבין שהגיע למקום הנכון. עובדת סוציאלית שחזרה אליו ביקשה שיגיע לאבחון בשיבא, "רן, זה חשוב, ההפניה ממתינה לך שם", הוא סירב: "עניתי שאיני מגיע לשום בדיקה, שהכול בסדר איתי." גם כשהבטיחה לו ליווי במיון, לא הסכים. רק אחרי התקף שלישי, כעבור כמה שעות, עצר את הכול ונסע. הפסיכיאטר ד"ר איתן שכטר קבע בשתי מילים שסימנו נקודת מפנה – "רן, אתה הלום קרב. נטפל בך" – ומכאן התחיל מסע ארוך של שיקום שבו אפילו קביעת תור לפסיכולוג הפכה למכשול, וכל משימה קטנה נותרה עד היום הקשה ביותר. העסק נסגר. "כיום התפקוד קשה מאוד", הוא אומר בקול שקט, כמעט מתנצל — כאילו גם זה עוד משהו שעליו להצטדק.

רוקח אינו מקרה חריג. לפי נתוני אגף השיקום במשרד הביטחון, נכון למאי 2026 מטופלים באגף כ־87 אלף פצועי ופצועות מערכת הביטחון מכלל מערכות ישראל. כ־31 אלף מהם מתמודדים עם פגיעות נפשיות ופוסט־טראומה. מאז 7 באוקטובר נוספו לטיפול האגף כ־25 אלף פצועי המלחמה הנוכחית, וכ־15,500 מהם מתמודדים עם מצוקה נפשית, ובה דיכאון, חרדה, קשיי הסתגלות או פוסט־טראומה. חשוב להבחין בין המונחים: הלם קרב הוא תיאור רחב לתגובה נפשית בעקבות לחימה, ואילו PTSD הוא אבחון קליני; לכן אין להשוות ביניהם.

וזו הנקודה שממנה מתחיל הסיפור השני: מה קורה ברגע שבין ההתמוטטות לפנייה לעזרה. מה היה קורה אילו רן ידע, באותו רגע בצד הכביש, שיש מספר אחד שהוא יכול לחייג אליו, לא מוקד אנונימי, אלא מישהו שער באותו לילה בדיוק כמוהו? זו השאלה שמיזם "הלומבולנס" נולד כדי לענות עליה: מוקד הפעיל 24 שעות ביממה, עם מתנדבים הזמינים בשמם ובטלפון האישי שלהם – יהודה, סיון, חגי -כדי שהפנייה תרגיש אנושית ומיידית. הסלוגן שמוביל את דף הפייסבוק של המיזם: "לא חייבים לעבור את זה לבד", ובהמשך: "כשסיוט מעיר בלילה, או כשאתה קופא באמצע הדרך הביתה — אנחנו כאן. להקשיב. להבין. לעזור לעבור את הרגע." הייחוד של המיזם הוא שחלק ניכר מהמתנדבים בו הם עצמם הלומי קרב, היודעים לזהות את המצוקה מניסיון אישי, ולהעניק מענה בשעות שבהן המערכת הרגילה ישנה.

בכתבה שפרסם זיו שזו בערוץ 14 סיפר חגי עזרן, הלום קרב ושותף במיזם הלומבולנס, כי הוא מתמודד עם הפציעה השקופה כבר יותר מעשרים שנה. לדבריו, הכרה בכך קיבל רק לאחר מבצע שומר החומות, לאחר שנים שגם בני משפחתו התקשו להבין מה עובר עליו. הוא תיאר כיצד אירוע יומיומי, כמו צפירה או נהג שנכנס לנתיב, עלול להציף מחדש את חוויית הקרב. עזרן הסביר כי הלומבולנס אינו תחליף לטיפול פסיכולוגי, אלא מענה אנושי זמין תמיד. המתנדבים, שחלקם הלומי קרב בעצמם, מקשיבים ומלווים את הפונה, ולעיתים מסייעים גם למשפחה שנותרת חסרת אונים.

אוהד יוסף, מטפל רגשי ומאסטר NLP ולשעבר איש חינוך, מסביר את חשיבות המענה האנושי. לדבריו, הלומבולנס נוגע בבדידות הנפשית שמלווה את הפוסט־טראומה, והידיעה שיש אדם זמין שמכיר את החוויה ואינו נבהל ממנה יכולה לשמש עוגן לפני הכניסה לטיפול מסודר. הוא מדגיש שהמענה המיידי אינו תחליף לטיפול, אלא דרך להזכיר לפונה שאינו לבד.

זו לא סיסמה, אלא תיאור מדויק של מה שקרה לרן פעמיים באותו לילה: פעם בכביש, פעם במיטה, בזמן שהמערכת הרשמית עדיין ישנה. פרופ' רפי קרסו, שגויס במלחמת יום הכיפורים וטיפל בעצמו בהלומי קרב במשך תשעה חודשים רצופים, חלקם במחלקה אשפוזית מיוחדת בבית ניסן בנתניה, מתקן צבאי שכבר לא קיים, מסביר מה קרה לרן: "הלם קרב הוא סוג של פגיעה נפשית. גוף ונפש הם יחידה אחת. זו פגיעה שנוצרת במוח, בזיכרון, נצרבת בתודעה, בדרך כלל עקב חשיפה לטראומה שקשורה בסכנת חיים." והתגובה יכולה לבוא מיד, או להתעכב שנים, בדיוק כמו אצל רן, שההתקף הראשון פרץ רק חודשיים-שלושה אחרי השחרור, בלי שום התראה מוקדמת: "לפעמים הוא לא מודע לזה בגלל הלחימה, בגלל הסטרס, בגלל האדרנלין. ורק אחרי חודש, חודשיים, שנה, שנתיים, קורה משהו שמעורר לו את כל הנקודות." בין הסימנים שפרופ' קרסו מונה: רגשות אשמה ("למה אני חי והוא מת"), דיכאון ואפתיה, פלאשבקים וזיכרונות חודרניים, סיוטי לילה, דריכות יתר ("כל רעש מקפיץ אותו"), והימנעות ממקומות שמזכירים את הטראומה. ובדיוק כפי שאיש לא זיהה את מה שקרה לרן עד שהתמוטט בפעם השלישית, גם רופאי משפחה, לדברי פרופ' קרסו, לא תמיד מזהים את התמונה: "חלק גדול חושבים שזה חרדות, שזה דברים סומטיים ולא קשור."

אוהד יוסף מוסיף זווית שמסבירה למה קשה לזהות זאת מבחוץ: "חוויית לחימה קשה נחרטת עמוק בנפש ובמוח, אבל הביטוי החיצוני שלה לא תמיד נראה כמו שמקובל לחשוב. אנשים רבים שנחשפו לטראומה קשה ממשיכים לתפקד כרגיל – מפני שאינם מעוניינים להחצין את מה שנתפס בעיניהם כחולשה. אלא שמתחת לחזות המתפקדת מתחוללת סערה פנימית מתמדת: המנגנון הנפשי משקיע אנרגיה אדירה בלהחזיק את הסכר סגור, וברגע שמגיע טריגר- צליל, ריח, מילה – הסכר נפתח והסערה פורצת. התפקוד החיצוני הוא לעיתים קרובות המסכה שהנפש עוטה כדי לשרוד, ולא מעיד על השקט הפנימי." זה מה שקרה לרן בין ההתקף בכביש לבין ההתמוטטות בבית: מבחוץ נראה שהוא פשוט נרגע וממשיך.

המודעות השתנתה לאורך העשורים. "במלחמת יום הכיפורים לא הכרנו את זה, לקחנו ספרים ממלחמת וייטנאם וקוריאה, והיינו מטפלים בשיטות מיושנות", אומר פרופ' קרסו, אבל לעתיד הוא מביט בדאגה: "הרבה ילדים קטנים שגדלו בעוטף, שחוו את כל הצבע האדום – כל הילדים האלה יכולים להיות בסוף פוסט-טראומטיים." ולטראומה הממושכת יש גם מחיר גופני כבד: פגיעה במערכת החיסון, בשינה, בתיאבון. ויש גם משהו כמעט מוסרי, שפרופ' קרסו מתאר מניסיונו האישי: "אנחנו לא רגילים להילחם, אנחנו לא רגילים לראות אנשים מתים. וכשאתה לפעמים, אחרי כמה שנים, חושב – הייתה מלחמה, בשביל מה, והרגתי אנשים – אז לפעמים אתה עושה גם חשבון נפש." על מקרים ספציפיים הוא משתתק: "יש לי כמה מקרים, אבל אני לא חושב שאני יכול לדבר עליהם."

אוהד יוסף נותן למושג הזה, "פציעה מוסרית", שם ומסגרת:  "שני הרגשות המרכזיים שמלווים כמעט כל הלום קרב הם אשמה ובושה. האשמה – קודם כל אשמת הניצול: 'למה אני חזרתי בריא ושלם בזמן שחברים שלי נהרגו או נותרו נכים לכל החיים?' אל האשמה מצטרפת הבושה, שנובעת לעיתים מהמפגש הישיר עם הקטלניות של הקרב — גם כשההריגה מוצדקת ומחויבת המציאות, הנפש מתקשה לעכל את הרגע הזה." הוא מספר על לוחם שעמד מול מחבל בלבנון פנים אל פנים והרגו, ודמותו המשיכה לרדוף אותו בחלומות. עוצמות כאלה, הוא מוסיף, התחדדו בקרבות ה-7 באוקטובר וביישובי העוטף, שם התחושה שלא הצלחת להציל את כולם הפכה למשקע כבד של אשמה ובושה.

ומה קורה כשהלוחם חוזר הביתה? "הלם קרב אינו פוגע רק בלוחם, אלא גם במעגל הראשון והקרוב אליו", מזהיר אוהד יוסף. "הלוחם מגייס את כל כוחות נפשו כדי לשמור על מגננות ותפקוד שגרתי, אבל כשהוא מגיע הביתה, המגננות נופלות — ודווקא שם, מול בן או בת הזוג והילדים, הפגיעה מתפרצת. ההצפה מתבטאת בדרך כלל בשני קצוות: התכנסות וסגירות פנימית, שבהן הלוחם 'נעלם' רגשית מהזוגיות; או לחלופין התפרצויות זעם וסף גירוי נמוך מול הילדים, לצד הימנעות מאירועים משפחתיים. טראומה שלא טופלה מייצרת שחיקה עצומה במערכת המשפחתית גם שנים קדימה, והמשפחה כולה נכנסת למצב של לחימה שקטה."

עם זאת, אוהד יוסף מזהיר גם מפני האבחון הפזיז: "לא כל לוחם שחוזר מהקרב קצת שונה, עייף או מוצף, הוא הלום קרב. הסתגלות חזרה לאזרחות לוקחת זמן, ועלינו להיזהר מתיוג מהיר מדי. נורה אדומה אינה נדלקת בגלל אירוע חד-עמי, אלא מתוך רצף של התנהגויות שאינן אופייניות לאדם שהכרנו — ניתוק רגשי מתמשך, סיוטים, התפרצויות זעם, או הימנעות גורפת מיציאה מהבית. זה הזמן לפעול, ללא המתנה."

פרופ' קרסו ממחיש את חשיבות ההתערבות המהירה במטאפורה מעולם הצניחה: "כשצנחן צונח וה'נר' לא נפתח והחייל מתרסק, מיד לוקחים את שאר הצנחנים ונותנים להם לצנוח שוב מיד. זה הטיפול – לטפל כמה שיותר מהר בהלם קרב, אפילו אם רק חושדים בו." עיקרון שאילו יושם על רן, אולי היה חוסך לו את ההתקף השלישי. אבל בפועל: "מערכת הבריאות בישראל אינה ערוכה. אין מספיק פסיכולוגים, אין מספיק פסיכיאטרים, אנשים מחכים הרבה זמן." הפתרון שהוא מציע: רשות ייעודית לטראומה שתסנכרן בין משרד הבריאות, קופות החולים ומשרד הביטחון, ותצמצם את הבירוקרטיה -"אדם צריך להוכיח שהוא נפגע, ולפעמים לא מאמינים לו." "צלקת יכולה להגליד", מסכם פרופ' קרסו, "אבל כשמישהו נפצע, את תמיד רואה את השרידים שלה."

הביקורת מקבלת חיזוק חד מפי ד"ר עופר שמגר, ראש המערך הפסיכיאטרי בבית החולים רמב"ם, המשויך לפקולטה לרפואה ע"ש רות וברוך רפפורט בטכניון, שנשאל אם קיים קושי מובנה בתהליכי השיקום — הקושי שרן חווה בכל פעם שניסה לקבוע תור לפסיכולוג:

ד"ר שמגר מבחין בין טיפול לשיקום – טיפול פירושו שיפור בתסמינים, שיקום פירושו הגעה למקסימום תפקוד למרות קיום תסמינים או מגבלות" – ומצביע על פער בין הצרכים למשאבים: "עיקר הבעיה קשורה לפער הגדול בין הצרכים לבין המשאבים הטיפוליים המוגבלים, בעיה שקיימת בכל העולם המערבי, לא רק בישראל." על מוקדים כמו הלומבולנס הוא אומר: "מענה ייחודי לפוסט-טראומטיים, הניתן על ידי פוסט-טראומטיים בעצמם, 24/7, ואין ספק שהוא מאפשר לתת מענה במקומות שהמערכת הרגילה לא נותנת." במצב אידיאלי, הוא מוסיף, כל המערכות היו מסונכרנות — בדיוק מה שלא קרה לרן, שנאלץ לבנות זאת לבד, סירוב אחרי סירוב, עד להתקף שכפה עליו לעצור.

לא כל הסיפורים מסתיימים בקרב מתמשך נגד המערכת. ד"ר אייל ברקוביץ, רופא משפחה מומחה, העובד בקופת חולים מאוחדת במרפאות עומרים בכרכור ובפרדס חנה, מתאר מטופל צעיר שהגיע אליו במצב שמזכיר את מה שרן עבר: כאבים גופניים כרוניים, חוסר שינה מוחלט, יתר לחץ דם לא מאוזן, ייאוש עמוק והימנעות ממרפאות ומטיפול נפשי. ד"ר ברקוביץ מזכיר גם TBI, פגיעה מוחית טראומטית שמשפיעה על אופן תפקוד המוח ועלולה להיגרם מחבלה או מטלטלה פתאומית של הראש. אצל לוחמים היא עשויה להופיע לצד פוסט־טראומה, והחפיפה בתסמינים – קשיי שינה, זיכרון וריכוז, עייפות ורגזנות — עלולה להקשות על האבחון ומחייבת הסתכלות רפואית ונפשית משולבת. חשוב שגם ללא אובדן הכרה היא עלולה להתרחש, ולכן היעדר סימן ברור ברגע האירוע אינו שולל TBI. "התחלנו בצעדים קטנים", מספר ד"ר ברקוביץ, "בניית אמון במרפאה, איזון הדרגתי של הטיפול התרופתי והשינה, ומתן מקום בטוח לפריקה." בקצב שהתאים למטופל, הוא חובר גם לפסיכיאטר ולמטפל רגשי, לצד גישה הוליסטית של רפואה משלימה. "כיום המטופל מאוזן פיזית, לחץ הדם שלו תקין, והוא במסלול שיקומי תעסוקתי", מדווח ד"ר ברקוביץ. "המפתח היה הסבלנות, העובדה שלא שפטנו אותו, והליווי הצמוד של צוות שלם שנלחם עליו" – כמעט ההפך ממה שרן חווה: לא סירוב אחרי סירוב, אלא ליווי; לא בדידות, אלא צוות שלם.

אוהד יוסף מתאר גישת טיפול דומה: "השלב הראשון והקריטי ביותר הוא להיות עבורם מרחב מחזיק – מקום בטוח ויציב שאינו נבהל מגודל החוויה. ברגע שאנחנו מצליחים לתרגם את החוויה הקשה למילים, המטען הטראומטי מתחיל להשתחרר. משם אנחנו לוקחים את 'הסרט' שרץ במוח ועושים לו עיבוד מחדש, עד שהוא הופך מאירוע פעיל שמנהל את האדם לזיכרון מהעבר שניתן לחיות לצידו. אל תסחבו פצע פתוח — ככל שהזמן עובר, ההשלכות על הבית ועל הנפש הופכות מורכבות יותר. טיפול אינו מותרות, הוא איכות חיים." וד"ר ברקוביץ מוסיף את אותו מסר, לרוקח ולכל מי שממשיך להתמודד בשקט כפי שהוא עשה במשך חודשיים לפני שהתמוטט: "אתם לא לבד, וזו לא גזירת גורל. הסתגרות ובושה רק מגדילות את התהום. פנייה לעזרה, לרופא המשפחה, למטפל, או למיזמים כמו הלומבולנס, היא לא סימן לחולשה, אלא אקט של אחריות כלפי עצמכם ומשפחתכם. תנו לנו ללוות אתכם."

רוקח, מצדו, מבקש שינוי אחר: כבוד. "הייתי משנה את הגישה כלפי כמה דברים", הוא אומר. "הייתי רוצה שמשרדי הממשלה והציבור יכבדו את נכי צה"ל, במיוחד את כרטיס הפטור מתור." הוא מתאר חוויה במס הכנסה ברמת גן, שם נאמר לו שאין פטור מתור – "מאוד קשה להיות במקום שיש הרבה אנשים, הסימפטום הזה הוא חלק מה-PTSD" — וחוויה קשה, שבה עובר אורח צעק עליו ברחוב: "יאללה, אתם עם ה-PTSD תופסים טרמפ על זה."

זהו, כנראה, המסר החשוב ביותר שיש לו למסור. מעדות רוקח, דרך המיזם שנולד כדי להגיע לאנשים כמוהו ברגע הקשה ביותר, ועד הביקורת של ד"ר עופר ופרופ' קרסו, הסברו של אוהד יוסף, והצלחתו שמתאר ד"ר ברקוביץ, מצטיירת תמונה אחת עקבית: הידע הטיפולי בישראל התפתח מאז מלחמת יום הכיפורים, ומיזמים כמו הלומבולנס מוכיחים שהתערבות מהירה, אנושית ונגישה יכולה לשנות מסלול חיים שלם. אבל הפער בין הידע שהצטבר לבין המענה שמגיע לכל מי שזקוק לו עדיין לא נסגר. רן רוקח, שהניצחון היחיד שהוא מוכן לתבוע לעצמו הוא שהוא עדיין נושם, מזכיר שהפער הזה נמדד בחיי אדם. הגוף שלו כבר בבית ברמת גן. השאלה היא מה עוזר לראש להגיע הביתה גם הוא.