יצא המרצע משק קמפיין ההשתמטות

בחברה דמוקרטית מתוקנת, השיח הציבורי והפוליטי בנושאים לאומיים ובנושאים ביטחוניים קיומיים אמור להתקיים סביב עובדות המוצגות על ידי בעלי מקצוע מוסמכים ואמינים מאותו תחום, כאלה שאינם מערבים במסקנותיהם אג'נדה אישית. ברמה הלאומית, כל צד ב מתייחס לעובדות על פי השקפת עולמו, ומנסה לשכנע בצדקתו. ההחלטות מתקבלות בידי רוב של נבחרי הציבור בפרלמנט או בממשלה.

אחת הבעיות בחברות דמוקרטיות בעשורים האחרונים היא שחלק מבעלי המקצוע אינם רואים עצמם מחויבים לעובדות, ואינם רואים בעיה בהצגת ה'מציאות' בהתאם לאג'נדה שלהם. כתוצאה מכך פחת האמון בבעלי המקצוע, ולכל צד יש בעלי מקצוע מהאג'נדה שלו, לשיקוף תמונת המציאות מזווית מבטו. אולם, מה קורה כאשר העובדות האמיתיות מסווגות ואינן חשופות אלא לקבוצה מוגדרת של בעלי המקצוע, ואין ברירה אלא להסתמך עליהם? ומה קורה כאשר הם אינם מחויבים להצגת העובדות ללא השפעת האג'נדה?

בעיה נוספת היא שבמקום לקיים שיח ציבורי־פוליטי ענייני, סביב העובדות, מנסים למנוע אותו על ידי תיוג ומיתוג הנושא במינוחים לא לגיטימיים, ובכך ליצור דה־לגיטימציה של הצד השני.

בתחילת הפרשה מצווה התורה: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ט"ז, כ'). הציווי הזה בא אחרי שכבר ציוותה התורה על מינוי שופטים שישפטו צדק. מדוע היה צורך בציווי נוסף לרדוף צדק? למי הוא מופנה? מדוע הוא כפול: "צדק צדק תרדוף"? ומדוע זהו תנאי ל"למען תחיה וירשת את הארץ"?

רבנו בחיי מפרש שהציווי הראשון היה על הצדק במערכת המשפט, ואילו הציווי השני הוא על החברה כולה, שעליה להשתית את התנהלותה על צדק ואמירת האמת:

"צדק צדק תרדוף. על דרך הפשט יזהיר שיצדק האדם במעשיו ובדבריו, כי אלה הם הדברים שאפשר לו לאדם להרע לעצמו ולאחרים, ועל כן בא כפל הלשון, וכל הצודק בדבריו אות ומופת על צדקת מעשיו, ועל כן ראוי לכל אחד ואחד מישראל שיצדק בדבור ובמעשה, כעניין שכתוב (צפניה ג׳:י״ג): 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב"" (רבנו בחיי שם).

הרש"ר הירש מרחיב מדוע הצדק קשור לירושת הארץ: "הצדק יהא התכלית העליונה והיחידה של הכלל הלאומי, ויש לשאוף אל הצדק רק לשם הצדק עצמו, ואילו שאר כל השיקולים חייבים להשתעבד לתכלית זו. וכו'. תפקידו היחיד של ישראל הוא לרדוף את הצדק ללא הרף ובכל ההתמסרות, למען תחיה וירשת וגו', ועל ידי כך כבר עשית את כל הדרוש להבטחת קיומך הגופני ('תחיה') והמדיני ('וירשת'). וכו'. ודבר גדול למדנו מכאן: ירושת הארץ תלויה ועומדת בכל רגע, והמדינה היהודית חייבת לרשת את הארץ תמיד מחדש על ידי הגשמה מלאה של הצדק". (רש"ר הירש שם).

הקיום הלאומי וירושת הארץ עלולים להיפגע אם החברה אינה מושתתת על רדיפת הצדק והאמת בהתנהלותה הפנימית.

בשנה האחרונה התקיימה מחלוקת ציבורית סוערת סביב חוק הגיוס לציבור החרדי והקשר שלו לעומס הקשה על אנשי המילואים. זהו נושא חשוב מאוד. אין ספק שהציבור החרדי חייב להיות חלק מהגנת המדינה, ושחלקו בצבא היה יכול להיות גדול יותר אילו בשני העשורים האחרונים מקבלי ההחלטות היו נרתמים לכך, ולא היו מציבים מכשולים ומפרים הבטחות לאפשר למתגייסים החרדים לשמור על אורח החיים החרדי.

כמי שמלווים את גיוס החרדים יותר משני עשורים וחצי, תמכנו בחוק המוצע. ידענו שהוא חוק מהפכני, שלא היה כמותו עד היום, גם ביעדים שהוא הציב, גם בסנקציות שהיו בו, וגם בהסכמה של המנהיגות החרדית לקבל אותו. הבנו שהוא יתן לגיטימציה לחלקים בציבור החרדי שרוצים להתגייס, חלקים שהלכו וגדלו בעקבות המלחמה.

כל מי שעסק בכך סבר שהיעדים הם מהפכניים, בעיקר בגלל העובדה שאין בצה"ל תשתית מותאמת לקליטה של חיילים חרדים במספרים גדולים יותר: תשתית פיקודית מתאימה, שתדע להפוך אותם ללוחמים מצוינים תוך שמירה על אורח חייהם החרדי, על פי המתכונת המוצלחת של חטיבת החשמונאים. וגם אין מספיק תשתית לוגיסטית מתאימה. זה לא תהליך שקורה ביום אחד. צריך להכשיר את סגלי המפקדים האלה, וזה לוקח זמן. אולם עובדות אלה לא הוצגו באופן אמין בפני הציבור.

את בעיית העומס של חיילי המילואים הצענו לפתור על ידי החזרה לשירות של כ־200 אלף אנשי מילואים כשירים ששוחררו משירות בעשור האחרון, בגלל החלטת הדרג הצבאי לצמצם את הסד"כ הצה"לי, ל"צבא קטן וחכם", כי לא האמינו שעלולה להיות מלחמה בהיקפים גדולים.

האופן שבו הנושא הועלה בשיח הציבורי היה פוליטי! כדי לפרק את הקואליציה! לשם כך תייגו אותו בשם לא לגיטימי: "חוק ההשתמטות"!

בשבועות האחרונים, בלי לשים לב, המרצע יוצא מן השק. יאיר גולן, שהיה סגן רמטכ"ל (שאחראי על בניין הכוח, ולא דאג לגייס חרדים), מראשי הנלחמים בחוק, הוקלט באומרו:

"כל חוק הגיוס שמדברים עליו נגוע בפופוליזם… לא יתגייסו אלפי חרדים מחר בבוקר. זה תהליך."

האלוף (במיל') שפר, מועמד במפלגתו:

"מוכרחים להודות בזה… אני בטוח שזה ייקח זמן. צריך לגייס עכשיו את מי שאפשר, להתעקש על זה, לעשות את זה נכון, ולהבין שזה תהליך של עשר, חמש־עשרה, עשרים שנה, עד שכולם יתגייסו."

גם גדי איזנקוט, רמטכ"ל לשעבר, שהיה יכול לפעול לגיוס החרדים, בראיון ל"כיכר השבת" החרדי, כבר לא היה נחרץ כל כך:

"החובה שלנו, ואת החובה הזאת ראיתי כרמטכ"ל, לאפשר לחרדי להתגייס, לשרת, ולשמור על אורח חייו החרדי."

הוא לא ענה אם קיימת כיום בצה"ל תשתית לקלוט את כל המתגייסים החרדים במסגרות כאלה, ומהו המענה בתקופת הביניים, עד להקמת החטיבות והמסגרות הנוספות.

כאשר המראיין שאל האם הוא מקבל את העיקרון "מי שלומד – לומד, ומי שלא – צריך לשרת", איזנקוט ענה:

"כן, אני בעד להסדיר את זה, אבל באופן כזה שיגדירו מי אלו הלומדים, מה ההיקף שלהם, צריך לדבר, ואלה שלא לומדים – שיתגייסו."

וכן:

"אני לא אגיד 'אפס לומדים'. אני חושב שזו אמירה פופוליסטית ולא רצינית."

לצערנו, הקמפיין השקרי "הצליח". נותרנו ללא חוק, ואלפי החרדים שיכלו כבר להתגייס על פי החוק נשארו בבית, מורתעים על ידי הקיצוניים של הפלג הירושלמי.

לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל