לאחר שבפרק ט' דוד עושה חסד עם מפיבושת מבית שאול, פרק י' מתחיל גם הוא בהכרת הטוב ועשיית חסד- "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן-נָחָשׁ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו אֶל אָבִיו."
נחש מלך בני עמון נפטר ודוד שולח שליחים לנחם את חנון בנו. הוא זוכר את הטובה שעשו בני עמון איתו בברחו משאול. למרות הרצון הטוב הם הגיבו בצורה חשדנית כלפיי שליחיו של דוד ולא ראו את המחווה בעין יפה. חנון מורה לקצץ את חצי זקנם וחצי שמלתם של עבדי דוד ומשלח אותם כך.
ניכר שדוד לא ירד לעומק התפיסה של בני עמון. הם עזרו לדוד כאשר תפסו אותו כאויבו של שאול. מבחינתם לעזור לדוד הייתה דרך נוספת לפגוע בישראל וכעת התגובה לדוד אמנם הפוכה אבל תפיסת העולם שלהם נותרה זהה. הם יעשו צעדים קטנים ומשפילים כדי לפגוע במלך ישראל.
לעומת המעשה הקודם בו יצאו עמון ללא תגובה משאול, כאן דוד מבין את ההתגרות ומתכונן למלחמה. בני ארם מצטרפים לעמון ובשני סבבים צבא דוד מכניע את שניהם. ניכר כי לא הייתה לדוד מטרה לכבוש את השטח. הרצון לנחם את חנון היה אותנטי. יחד עם הרצון להכרת הטוב, דוד עדיין נוהג בצורה שקולה ושומר על האינטרסים של עמו אל מול אויב.
ניתן להסיק מהסיפור שאותה אותנטיות, תפיסה חיובית כלפי הזולת והכרת הטוב של דוד- לא מוכיחה את עצמה. הרי ישראל יצאו למלחמה שיכלה להימנע אם דוד היה זהיר יותר במחוות החיוביות שלו כלפי האויב. עם זאת, אני דווקא מזהה בשוליים של הסיפור איך התנהגותו של דוד מחלחלת לעבדיו.
כאשר עמון וארם באים על ישראל משני הצדדים, יואב בן צרויה, שר הצבא, מחלק את הלוחמים לשניים- מחצית אצל אבישי אחיו ומחצית תחת פיקודו שלו- "וַיֹּאמֶר אִם תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ. חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ, וּבְעַד עָרֵי אֱ-לֹהֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו."
יואב הוצג לנו קודם כאדם נקמן, חמום מוח, כזה שיוצא למלחמות מיותרות והורג את אבנר, כזה שדוד מאוכזב ממנו ומקבל אותו חזרה בגלל כשרונו ונחישותו. אותו יואב ממשיך בתהליך- גם רואה את אבישי אחיו כשווה לו וגם תולה את ההצלחה בקב"ה. גם כאשר טוב ליבו של דוד בא לפעמים לרעתו- אותה רגישות משפיעה ומחלחלת מטה והופכת את הצבא שלו למוסרי יותר, מאמין יותר ובסוף גם מנצח יותר.
